Ramban on Deuteronomy 18

Ramban on Deuteronomy 18:1

אשי ה' קדשי המקדש נחלתו אלו קדשי הגבול תרומות ומעשרות אבל נחלה גמורה לא יהיה לו בקרב אחיו ובספרי דרשו ונחלה לא יהיו לו זו נחלת שאר בקרב אחיו זו נחלת שבעה ואיני יודע מה הוא ונראה לי שארץ כנען שמעבר הירדן ואילך נקראת ארץ חמשה עממין ושל סיחון ועוג שני עממין אמורי וכנעני ונחלת שאר לרבות קיני וקנזי וקדמוני שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס הכי גרסינן בספרי (שופטים קסד) ונחלה לא יהיה לו אלו נחלת חמשה בקרב אחיו אלו נחלת שבעה נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד שכן משה הנחיל לראובן וגד ולחצי שבט מנשה ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה ושבעה אחרים נטלו מאיליהן אחרי מות יהושע מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד כל זה לשון רש"י (רש"י על דברים י״ח:א׳) וכבר פירשתי העיקר בפרשת קדש לי (שמות יג ה) כי נחלת חמשה עממין הנזכרים בפסוק כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש והם עיקר נחלת ישראל שהיתה ארצם זבת חלב ודבש אבל השנים הנשארים והם הפרזי והגרגשי אין ארצם זבת חלב ודבש ואינה חייבת בבכורים ולכך הזכיר בלויים שלא יטלו חלק עם ישראל בעיקר נחלתם בארץ הטובה שהיא נחלת החמשה וגם לא בנחלת השבעה שהם השנים הנשארים אף על פי שאין ארצם טובה ואינה חשובה בעיני ישראל כל כך ודבר ברור הוא בראיות שכתבתי שם:

**Las ofrendas de fuego del Eterno.** Se refiere a las cosas sagradas del Santuario. **Su heredad.** Se refiere a las cosas sagradas entregadas en las fronteras de la tierra, como las ofrendas elevadas y los diezmos. Sin embargo, el levita no tendrá una heredad territorial completa en medio de sus hermanos. En el Sifré interpretaron: «No tendrá heredad» se refiere a la heredad de los demás pueblos; «en medio de sus hermanos» se refiere a la heredad de las siete naciones. No sé exactamente qué significa esta distinción. Me parece que la tierra de Canaán situada al oeste del Jordán es llamada tierra de las cinco naciones, mientras que los territorios de Sijón y Og corresponden a dos pueblos: el amorreo y el cananeo. «La heredad de los demás» vendría a incluir las tierras de los kenitas, kenizitas y kadmonitas. Posteriormente encontré en las palabras de Rabí Kalónimos que la versión correcta del Sifré es: «No tendrá heredad» se refiere a la heredad de cinco; «en medio de sus hermanos» se refiere a la heredad de siete: la heredad de cinco tribus y la heredad de siete tribus. Moshé y Yehoshúa repartieron directamente la heredad únicamente a cinco tribus. Moshé dio heredad a Rubén, Gad y media tribu de Menashé; Yehoshúa dio heredad a Yehudá, Efraín y la otra media tribu de Menashé. Las otras siete tribus recibieron su heredad por sí mismas después de la muerte de Yehoshúa. Por eso el versículo menciona separadamente cinco y siete. Estas son las palabras de Rashí. Ya expliqué el fundamento de este asunto en la sección «Santifica para Mí» (Éxodo 13:5). La heredad de las cinco naciones mencionadas en el versículo: «Cuando el Eterno te introduzca en la tierra del cananeo, del hitita, del amorreo, del jivita y del yevusita, que juró a tus padres darte, tierra que mana leche y miel», constituye la parte principal de la heredad de Israel, pues su territorio era el que manaba leche y miel. Las otras dos naciones, el perizita y el guirgashita, no habitaban una tierra que manara leche y miel, y sus frutos no estaban sujetos al mandamiento de los primeros frutos. Por eso la Torá dice respecto de los levitas que no recibirán parte con Israel en su heredad principal, la buena tierra correspondiente a aquellas cinco naciones, ni tampoco en la heredad de las siete, que incluye las dos tierras restantes, aunque estas no fueran tan buenas ni tan valiosas a los ojos de Israel. Este asunto es evidente mediante las pruebas que escribí allí:

Ramban on Deuteronomy 18:2

וזה יהיה משפט הכהנים זו מצוה מחודשת לא נזכרה בתורה כי במדבר שלא היו זובחים שור ושה רק שלמים לא הזכירה להם שאינה נוהגת במוקדשים ועתה כשבאו ליכנס לארץ חדשה להם וזה טעם מאת זבחי הזבח כלומר כאשר יזבחו הזבח שהתרתי לכם (דברים י״ב:כ״א) וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך והנה לא נתן אותה לאהרן בפרשת ויאמר ה' אל אהרן (במדבר יח ח) אע"פ שנתן לו שם התרומות והבכורים שאינם נוהגים אלא בארץ והטעם כי שם הזכיר כל אשר נתן לו בקדש כי גם החרם קדש הוא אבל הזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז הן חולין גמורין אין בהם זולתי מצות המתנה וכן לא הזכיר שם גזל הגר ועל מדרש רבותינו כולם נרמזות שם ראשיתם זו ראשית הגז אשר יתנו זו הזרוע והלחיים והקיבה לה' זו חלה בספרי (קרח קיז) אם כן גם זו מצוה מבוארת ועל סמך המדרש שאמרו (חולין קלד) זרוע תחת ויקח רמח בידו (במדבר כה ז) לחיים תחת תפלה שנאמר (תהלים קו ל) ויעמוד פינחס ויפלל וגו' הקבה תחת האשה אל קבתה (במדבר כה ח) נרמזו שם על הזכות שעתיד להיות וזיכה לכל השבט בזכות פנחס כאשר זיכה לפנחס להיות כהן עמהם והרב אמר במורה הנבוכים (ג לט) כי הלחיים בעבור היותם ראשית לגוף והזרוע בעבור היותו ראשית האברים המשתרגים בגוף והקיבה ראשית המעים כי הראשית בכולם ינתנו למשרתי עליון לכבודו:

**Este será el derecho de los sacerdotes.** Este es un mandamiento nuevo que no había sido mencionado anteriormente en la Torá. Durante la estancia en el desierto, no sacrificaban toros u ovejas para consumo ordinario, sino únicamente como ofrendas de paz. Por eso no se les ordenó entregar estas partes a los sacerdotes, pues este mandamiento no se aplica a animales consagrados. Ahora, al prepararse para entrar en la tierra, la Torá estableció esta obligación. Este es el sentido de: «De quienes sacrifiquen el sacrificio», es decir, cuando sacrifiquen el animal cuyo consumo te permití al decir: «Sacrificarás de tu ganado vacuno y menor, como te he ordenado, y comerás en tus ciudades» (Deuteronomio 12:21). Estas partes no fueron entregadas a Aharón en la sección: «El Eterno dijo a Aharón» (Números 18:8), aunque allí sí recibió las ofrendas elevadas y los primeros frutos, que únicamente se aplican en la Tierra de Israel. La razón es que allí se mencionó todo lo que se entregaba al sacerdote dentro de la categoría de santidad. Incluso una cosa consagrada mediante jérem es sagrada. En cambio, la pata delantera, las mandíbulas, el estómago y la primera lana esquilada son completamente profanos. Su única santidad consiste en el mandamiento de entregarlos al sacerdote. Tampoco se mencionó allí la restitución de un robo cometido contra un prosélito. Según la interpretación de nuestros Sabios, todas estas obligaciones están insinuadas allí. «Sus primicias» se refiere a la primera lana; «que entregarán» se refiere a la pata, las mandíbulas y el estómago; «al Eterno» se refiere a la jalá. Así se enseña en el Sifré. En ese caso, este mandamiento sería también la explicación de uno anterior. Nuestros Sabios dijeron además: la pata fue otorgada como recompensa por «tomó una lanza en su mano» (Números 25:7); las mandíbulas, como recompensa por la oración, pues está escrito: «Pinjás se levantó y oró» (Salmos 106:30); y el estómago, como recompensa por «atravesó a la mujer por el vientre» (Números 25:8). Estas partes estaban insinuadas allí como recompensa por el mérito futuro de Pinjás. Toda la tribu recibió este privilegio por su mérito, así como Pinjás fue recompensado con el sacerdocio junto con ellos. Rabí Moshé Maimónides explicó en la Guía de los Perplejos que las mandíbulas se entregan porque constituyen el comienzo del cuerpo; la pata delantera, porque es el comienzo de las extremidades que se extienden desde el cuerpo; y el estómago, porque es el comienzo de los intestinos. Las primeras y principales partes de todas las cosas son entregadas a los servidores del Altísimo en honor a Él:

Ramban on Deuteronomy 18:3

לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם גם זו מצוה מבוארת שכבר אמר (ויקרא יח ג) וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו ועתה יזכיר מעשיהם ויאמר שהם תועבה לפני השם והזכיר מעביר בנו ובתו באש והוא מין ממיני הכשוף על דרך הפשט או המולך על דעת רבותינו (סנהדרין סד) והוא האמת כמו שפירשתי במקומו (ויקרא יח כא) והזכיר מכשף שם כלל לכל הכשפים וחובר חבר ושואל אוב וידעוני והם פרטים בכשוף ואסר אותם גם לשואל ודרש אל המתים כאוב עצמו ובכל ענין שידרוש אליהם והזכיר קוסם קסמים והיא מחשבה בעתידות בכלל מלשון קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו (משלי טז י) כמו שאמר (יהושע יג כב) בלעם בן בעור הקוסם והיה מנחש כמו שאמר בו (במדבר כד א) ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וכתיב (שמואל א כח ח) קסמי נא לי באוב והזכיר בפרט מעונן והוא היודע בעננים ומנחש הוא המביט בעופות בכנפיהם או בצפצוף כענין שכתוב (קהלת י כ) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר והוא לשון נגזר מלשון חשתי ולא התמהמהתי (תהלים קיט ס) שכל מה שימהר להודיע בעתיד קודם היותו יקרא נחש כלומר נחיש ונקדים לדעת ואמר הכתוב כי תועבת ה' כל עושה אלה ולא אמר עושה כל אלה כי הכתוב ידבר על רובם כי המעונן והמנחש אינה תועבה ולא הוריש הכנענים בעבורם כי כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו ומתעסקין בחכמות רבות כאלה לדעתם ועתה דע והבן בעניני הכשפים כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האיצטגנינות ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד גזירת עליונים אשר שם להם אבל היה מנפלאותיו העצומות ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות וכחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם שאם יהיה מבט הכוכבים (בפניו) בפנים אשר כנגד הארץ טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו כענין שאמרו תמורת ענג נגע ועשה כן להיות הוא יתברך שמו מהשנא עדניא וזמניא קורא למי הים לעשות בהם כרצונו והופך לבקר צלמות מבלי שינוי טבעו של עולם ושיעשו הכוכבים והמזלות מהלכם כסדרן ועל כן אמר בעל ספר הלבנה החכם בנגרמונסי"א כשהלבנה והיא נקראת גלגל העולם בראש טלה על דרך משל ויהיה פניו מול פלוני תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר ותעשה הקטרה פלונית בענין כך וכך יהיה המבט עליה לרעה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס וכאשר תהיה הלבנה במזל פלוני תעשה תמונה והקטרה בענין פלוני לכל טובה לבנות ולנטוע והנה גם זה הנהגת הלבנה בכח מנהיגיה אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתברך אשר שם בהם מאז וזה היפך וזה סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם (חולין ז) שהם מכחישים פמלייא של מעלה לומר שהם היפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו וגם זה מטעמי איסור הכלאים כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נכריות יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב מלבד שהן עצמן שינוי ביצירה כאשר פירשתי כבר (ויקרא יט יט) ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים ורבותינו גם כן יודו בהם כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויק"ר לב ב קהלת רבה י כג) כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ) זה העורב וחכמת הטיארין העופות בלשון ערב טאי"ר וחכמי העופות יקראו טיארין ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (גיטין מה) אבל יש לענין הזה סוד וכבר הודענו (ויקרא יח כה) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ והם הנקראים נגידי התלי יודיעו העתידות ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות ולא לזמן גדול ולא עתידות רחוקות יגידו רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו מהם בקול העוף בקראו בקול מר על מת ומהם בפרישות כנפיו והוא שאמר יוליך את הקול למגידים בקולם ובעל כנפים לרומזים בכנפיהם וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם וכך אמרו (במדב"ר יט ג) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מלכים א ה י) מה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעין וערומים בטייר וכן יאמר הכתוב (ישעיהו ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו והידיעה היא הבנת הצפצוף והערמה לסבור ענין בפרישות הכנפים וכאשר כלל הכתוב המעוננים והקוסמים עם התועבות הנזכרות חזר ופירש (דברים י״ח:י״ד) הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו כי חכמתם לדעת הבאות ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים בעבור שהם תועבות לפניו ובגללם הוריש הגוים ההם מפניך ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפול דבר מכל דבריה והוא שיפרש (דברים י״ח:כ״ב) הוא הדבר אשר לא דברו ה' והנה אתה חלקו וסגולתו שומע עצתו מפיו והם חלק המזלות הולכים אחריהם וזה טעם לא כן נתן לך ה' אלהיך שלא נתן לך כאשר נתן להם כטעם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים (דברים ד׳:י״ט) כאשר פירשתי (ויקרא יח כה) ובספרי (שופטים קעד) אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו שמא תאמר להם יש במה לשאול ולי אין לי לשאול תלמוד לומר ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך והנה זו ראיה בכל מה שפירשנו כי הנחשים שורש דבר נמצא בם ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם:

Ramban on Deuteronomy 18:4

וטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו רצונו לומר אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא אלהי האלהים עליון על הכל היכול בכל משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו ולפיכך אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ודורש בעד החיים אל המתים אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה ולא תירא ממגיד עתיד אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע וזה דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים י״ח:י״ג) שלים תהא בדחלתא דה' אלהך שלא תהיה חסר ביראתו כי תמים הוא השלם בדבר כמו שה תמים (שמות יב ה) שאין בו מום ושום חסרון וזו מצות עשה וכבר הזכרתי זה בפסוק והיה תמים (בראשית יז א):

**Íntegro serás con el Eterno, tu Dios.** Su significado es que debemos dirigir nuestro corazón únicamente hacia Él y creer que solo Él realiza todas las cosas y conoce verdaderamente todo el futuro. Únicamente a Él debemos preguntar acerca de lo que vendrá, por medio de Sus profetas o de Sus hombres piadosos, es decir, mediante los Urim y Tumim. No debemos consultar a los observadores de los cielos ni a ninguna otra persona. Tampoco debemos confiar en que sus predicciones se cumplirán necesariamente. Aunque escuchemos alguna predicción, diremos: todo está en manos del Cielo. Él es el Dios de los dioses, superior a todas las fuerzas y todopoderoso. Puede modificar las configuraciones de las estrellas y constelaciones conforme a Su voluntad, «frustra las señales de los falsos y enloquece a los adivinos». Creeremos que todos los acontecimientos dependerán de la cercanía de una persona al servicio divino. Por eso, después de prohibir la consulta del futuro mediante adivinos y la búsqueda de los muertos en favor de los vivos, ordena que seamos íntegros con el Eterno en todos estos asuntos. No debes temer a quien anuncia el futuro. Debes consultar al profeta del Eterno y escucharlo. Esta es la interpretación de Onkelós: «Serás completo en el temor del Eterno, tu Dios», es decir, no debe existir deficiencia en tu temor a Él. תמים significa aquello que es completo en un determinado aspecto, como «un cordero íntegro» (Éxodo 12:5), sin defecto ni carencia. Este es un mandamiento positivo. Ya mencioné este asunto respecto de: «Sé íntegro» (Génesis 17:1):

Ramban on Deuteronomy 18:5

נביא מקרבך מאחיך כמני טעם מקרבך לרמוז שאין נבואה אלא בארץ ישראל ולכך יאמר בה הכתוב (ישעיהו כב א) משא גיא חזיון וכמו שהזכירו רבותינו (מכילתא ריש בא) וכן טעם מאחיך כי השם נתן לך מעלה על כל העמים ולא יתן רוחו רק עליכם כמוני שאני מקרב אחיך יקים לך תחתי וכן מנביא לנביא לשון רש"י (רש"י על דברים י״ח:ט״ו) ואמר רבי אברהם (אבן עזרא על דברים י״ח:ט״ו) כמוני שאני נביא השם לא מעונן וקוסם ויתכן שיהיה מקרבך לומר שתוכל לבטוח בדבריו שהוא מאחיך מקרבך וכן על דעתי כמוני שיהיה נאמן לנביא לה' ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי ועוד אבאר זה:

**Un profeta de en medio de ti, de tus hermanos, como yo.** La expresión «de en medio de ti» insinúa que la profecía solo tiene lugar en la Tierra de Israel. Por eso la Escritura la llama: «La profecía del valle de la visión» (Isaías 22:1), como mencionaron nuestros Sabios. «De tus hermanos» significa que el Eterno te concedió una dignidad superior a la de todos los pueblos y solo hará reposar Su espíritu sobre vosotros. «Como yo» significa: así como yo procedo de en medio de tus hermanos, Él levantará para ti un profeta que ocupará mi lugar. También significa que levantará un profeta después de otro. Estas son las palabras de Rashí. Rabí Abraham ibn Ezra dijo que «como yo» significa: como yo, que soy profeta del Eterno y no observador de los tiempos ni adivino. También es posible que «de en medio de ti» signifique que podrás confiar en sus palabras porque procede de tus hermanos y vive en medio de ti. A mi entender, «como yo» significa además que será reconocido como profeta fiel del Eterno y deberás creer en él del mismo modo que crees en mí. Explicaré esto más adelante:

Ramban on Deuteronomy 18:6

ככל אשר שאלת וגו' לא השלים הכתוב בכאן השאלה ששאלו כי באמרם לא אוסיף לשמוע את קול ה' לא יזכו לנביאים אבל כאשר אמרו (דברים ה׳:כ״ד) קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו אז קבלו להאמין בנביאיו ולשמוע ולעשות ככל אשר יצוה השם על ידם ולכך אמר בכאן נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי כי כן שאלת להיות דברי השם עמכם על ידי ושתשמעו אלי אם כן האמינו גם כן בשאר הנביאים הבאים אחרי כי כמוני כמוהם וזה טעם הטיבו אשר דברו להאמין בנביאי וכן אעשה להם לדורותם ויתכן שהיתה שאלתם שם לדורות וקבלתם שאמרו לשמוע ממשה באמרם "ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו" גם כן לדורות עולם ויהיה טעם ואת כמו ואתה וכל נביא השם כמוך כאשר פירשתי שם:

**Conforme a todo lo que pediste.** La Escritura no cita aquí completamente la petición que formularon. Cuando dijeron: «No continuaré escuchando la voz del Eterno», esto por sí solo no les habría hecho merecedores de profetas. Sin embargo, cuando dijeron: «Acércate tú y escucha todo lo que diga el Eterno, nuestro Dios; tú nos comunicarás todo lo que el Eterno, nuestro Dios, te diga, y nosotros escucharemos y cumpliremos» (Deuteronomio 5:24), aceptaron creer en los profetas, escucharlos y cumplir todo lo que el Eterno ordenara por medio de ellos. Por eso dice aquí: «El Eterno levantará para ti un profeta de en medio de ti, de tus hermanos, como yo», y creerás en él del mismo modo que crees en mí. Eso fue lo que pediste: que las palabras del Eterno os fueran comunicadas por medio de mí y que me escucharais. Por tanto, debéis creer igualmente en los demás profetas que vengan después de mí, pues ellos serán como yo. Este es el sentido de: «Han hecho bien al hablar así». Han aceptado creer en Mis profetas, y así haré para ellos durante todas sus generaciones. También es posible que su petición se refiriera expresamente a todas las generaciones. Su aceptación de escuchar a Moshé, expresada en: «Tú nos hablarás, escucharemos y cumpliremos», comprendía igualmente todas las generaciones. La palabra ואת tendría entonces el sentido de: «tú y todo profeta del Eterno semejante a ti», como expliqué allí:

Ramban on Deuteronomy 18:7

ואשר ידבר בשם אלהים אחרים אפילו כיון את ההלכה לאסור את האסור ולהתיר את המותר ומת בחנק לשון רש"י (רש"י על דברים י״ח:כ׳) מספרי (שופטים קעז קעח) ואין הענין לומר שאם בא אחד ואמר בחלומי ראיתי והנה פעור אומר לי שתזהרו במצות הלולב שיהא חייב מיתה כי זה פטור הוא ואם אומר שתעשו כן לעבוד לשקוץ ההוא אם כן זהו נביא השקר המתנבא לעבוד ע"ז ואפילו יאמר כן בשם השם הוא נסקל אבל הענין שיאמר ראיתי פעור כי הוא האלהים והוא מצוה שלא לאכול בשר חזיר וכן אם יגיד בשמו כי כזה וכזה עתיד להיות מאחר שיאמר כי הנעבד ההוא הוא האומר ועושה גוזר ומקיים יומת בחנק ולכך אמרו בגמרא (סנהדרין פט) המתנבא בשם ע"ז כגון נביאי הבעל והם שהיו אומרים שהבעל הוא האלהים כמו שכתוב (מלכים א יח כא) אם ה' הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו והיו מתנבאים בו עלה והצלח ונתן ה' ביד המלך (שם כב טו) ודעתם לומר שהבעל הוא האדון אשר לו השם הנכבד הזה והוא שיתן רמות גלעד ביד אחאב:

**Quien hable en nombre de otros dioses.** Rashí, siguiendo el Sifré, explica: incluso si formula correctamente la ley, prohibiendo lo prohibido y permitiendo lo permitido, será ejecutado mediante estrangulamiento. Esto no significa que, si alguien dice: «Vi en mi sueño que Peor me ordenó advertiros que cumpláis el mandamiento del lulav», deba ser ejecutado. En tal caso está exento. Si dice que deben cumplirlo como forma de servicio a aquella abominación, entonces es un falso profeta que induce a la idolatría. Incluso si lo dijera en nombre del Eterno, sería ejecutado mediante lapidación. El caso del versículo es que diga: «He visto que Peor es dios y me ordena no comer carne de cerdo». También se aplica si anuncia en su nombre que tal o cual acontecimiento sucederá. Puesto que afirma que aquel ser adorado es quien habla y actúa, decreta y cumple, será ejecutado mediante estrangulamiento. Por eso dijeron en la Guemará: «Quien profetiza en nombre de la idolatría», como los profetas de Báal. Ellos decían que Báal era dios, como está escrito: «Si el Eterno es Dios, seguidlo; y si Báal es dios, seguidlo» (I Reyes 18:21). Profetizaban en su nombre: «Sube y triunfa, y el señor entregará la ciudad en manos del rey» (I Reyes 22:15). Su intención era decir que Báal era el señor al que pertenecía aquel glorioso Nombre y que él entregaría Ramot Guilad en manos de Ajav:

Ramban on Deuteronomy 18:8

וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' עתידים אתם לאמר כשיבוא חנניה בן עזור ומתנבא (ירמיהו כז טז) הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה וירמיה עומד וצווח (שם פסוקים יט כב) על העמודים ועל הים ועל יתר הכלים שלא גלו עם יכניה בבלה יובאו עם גלות צדקיהו לשון רש"י (רש"י על דברים י״ח:כ״א) מספרי (שופטים קעח) והדרש הזה מפני שלא אמר ואם תאמר בלבבך והוא כמו שהזכרתי (רמב"ן על דברים ד׳:כ״ה) כי התורה תגיד ברמזים העתידות להיות אבל עיקר הכתוב לומר איכה נדע את הדבר אשר לא דברו השם שנהרוג המתנבא הזה וצוה כי כאשר לא יבוא הדבר אז יומת כי לא דברו השם ולא תגור ממנו מפני חכמתו או מפני האות שנתן ובא האות והמופת וכן היה להם לשאול איכה נדע הדבר אשר דברו ה' שנתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצוה אבל זו תשובה לשתי השאלות כי בכל נביא נצפה לדבר העתיד להיות אשר יגיד ואם לא בא נדע שהוא נביא שקר ויומת ואם בא יבוא הכל הנה הוא נאמן לנביא לה' ונתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצוה בשם ה' כמו שאמר (דברים י״ח:ט״ו) אליו תשמעון ואפילו לעבור על דברי תורה לפי צורך השעה כגון אליהו בהר הכרמל וזה טעם כמוני כמוך שיהיה בתחילה נאמן לנביא השם או באות ומופת כענין שנאמר (שמות ד ל לא) ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם או שיגיד העתיד להיות ויבוא שגם זה אות וכך אמרו במסכת סנהדרין (סנהדרין פ״ט) והמוותר על דברי נביא מיתתו בידי שמים דכתיב אנכי אדרוש מעמו ואמרין (שם פט) ומנא ידע דאיענש דיהב ליה אות והא מיכה דלא יהב ליה אות ואיענש היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק אליהו בהר הכרמל היכי סמכינן עליה ועבדינן שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני ורש"י כתב (רש"י על דברים י״ח:כ״ב) כבר נצטוו שאם בא להדיחך באחת מכל המצות לא תשמע לו אלא אם כן הוא מומחה לך שהוא צדיק גמור כגון אליהו בהר הכרמל לפי צורך השעה לכך נאמר אליו תשמעון וזה איננו נכון בעיני שאין ההמחאה שהוא צדיק גמור אלא שהוא נביא אמת מוחזק לכל במה שהקדים לאמר עתידות ובאו והוא האות שלו כמו שהזכיר בפרשה הזו או במופת שעשה בפנינו וזאת חזקת הנביאים ואולי נתכוון רש"י בצדיק גמור למה שכתב הרב רבינו משה בהלכות יסודי התורה (פ"ז ה"ז) כשמשלחין את הנביא נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילה שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון ואפשר שיעשה אות או מופת והוא אינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואע"פ כן מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה מעמידין אותו על חזקתו כמו שנצטוינו לחתוך הדין על פי שנים עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו שקר הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידין אותם על כשרותן בדברים אלו וכיוצא בהם נאמר (דברים כ״ט:כ״ח) הנסתרות לה' אלהינו ונאמר (שמואל א טז ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב:

**Y si dices en tu corazón: ¿Cómo conoceremos la palabra que el Eterno no ha hablado?** Rashí, siguiendo el Sifré, explica: en el futuro diréis esto cuando aparezca Jananiá ben Azur y profetice: «Los utensilios de la Casa del Eterno serán devueltos de Babilonia» (Jeremías 27:16), mientras Jeremías proclama respecto de las columnas, el mar y los demás utensilios que no fueron exiliados con Yejoniá: «Serán llevados a Babilonia con el exilio de Tzidkiyahu» (Jeremías 27:19–22). Esta interpretación se basa en que la Escritura no dice «si dijeras en tu corazón», sino «cuando digas». Es como ya expliqué: la Torá anuncia mediante alusiones acontecimientos futuros. El sentido principal del versículo, sin embargo, es: ¿cómo conoceremos la palabra que el Eterno no ha hablado, de manera que podamos ejecutar a ese profeta? La Torá ordena que, cuando el acontecimiento anunciado no suceda, el profeta sea ejecutado, pues el Eterno no ha pronunciado aquella palabra. No debes temerle por su sabiduría ni por una señal que haya realizado, incluso si la señal o prodigio se cumplió. También podrían haber preguntado: ¿cómo conoceremos la palabra que el Eterno sí ha hablado, para quedar obligados a escuchar al profeta en todo lo que ordene? La misma respuesta resuelve ambas preguntas. Respecto de todo profeta, esperaremos el acontecimiento futuro que anuncie. Si no sucede, sabremos que es un falso profeta y será ejecutado. Si todo ocurre exactamente como lo anunció, queda establecido como profeta fiel del Eterno y estaremos obligados a escucharlo en todo lo que ordene en nombre del Eterno. Así está escrito: «A él escucharéis» (Deuteronomio 18:15), incluso cuando ordene transgredir temporalmente un precepto de la Torá debido a una necesidad excepcional, como Eliyahu en el monte Carmelo. Este es también el sentido de «como yo»: debe ser reconocido inicialmente como profeta fiel del Eterno. Esto puede producirse mediante una señal o prodigio, como está escrito: «Realizó las señales ante los ojos del pueblo y el pueblo creyó» (Éxodo 4:30–31), o mediante el anuncio de un acontecimiento futuro que después se cumple, pues también esto constituye una señal. Así dijeron en el tratado Sanedrín: quien desobedece las palabras de un profeta muere por decreto celestial, como está escrito: «Yo le exigiré cuentas». Preguntaron: ¿cómo sabemos que merece castigo? Porque el profeta le proporcionó una señal. Pero Mijá no proporcionó una señal y, sin embargo, quien lo desobedeció fue castigado. La respuesta es que un profeta ya reconocido es diferente. De no ser así, ¿cómo escuchó Yitzjak a Abraham en el monte Moriá? ¿Cómo confiamos en Eliyahu en el monte Carmelo y ofrecemos sacrificios fuera del Templo? Un profeta ya establecido es diferente. Rashí escribió: ya se les había ordenado que, si un profeta intenta apartarte de cualquiera de los mandamientos, no debes escucharlo, salvo que sea reconocido por ti como un hombre completamente justo, como Eliyahu en el monte Carmelo, y actúe debido a una necesidad temporal. Por eso dice: «A él escucharéis». Esta explicación no me parece correcta. Lo que debe quedar establecido no es que sea un hombre completamente justo, sino que sea un verdadero profeta, reconocido por todos debido a que anteriormente anunció acontecimientos futuros y estos se cumplieron. Esa es su señal, como se menciona en esta sección. También puede quedar establecido mediante un prodigio realizado ante nosotros. Esta es la presunción legal de los profetas. Quizá Rashí quiso decir con «completamente justo» lo que Rabí Moshé Maimónides escribió en las Leyes de los Fundamentos de la Torá: Cuando se envía un profeta, se le proporciona una señal o prodigio para que el pueblo sepa que Dios verdaderamente lo ha enviado. No creemos como profeta a toda persona que realiza una señal o prodigio. Debe tratarse de alguien de quien ya sabíamos que era apto para la profecía por su sabiduría y sus actos, mediante los cuales se elevó sobre todos sus contemporáneos, y que seguía los caminos de la profecía, su santidad y su separación de los placeres. Después, si realiza una señal o prodigio y dice que Dios lo envió, existe un mandamiento de escucharlo, como está escrito: «A él escucharéis». Es posible que realice una señal o prodigio sin ser realmente profeta y que exista alguna causa oculta detrás de la señal. Aun así, existe un mandamiento de escucharlo, dado que es una persona grande, sabia y apta para la profecía. Lo mantenemos en su presunción de rectitud. Es semejante a nuestra obligación de decidir un juicio conforme al testimonio de dos testigos aptos, aunque sea posible que hayan mentido. Puesto que son considerados aptos, mantenemos su presunción de confiabilidad. Respecto de estos asuntos y otros semejantes se dice: «Las cosas ocultas pertenecen al Eterno, nuestro Dios» (Deuteronomio 29:28), y: «El hombre mira lo que está ante sus ojos, pero el Eterno mira el corazón» (I Samuel 16:7):