Ramban on Exodus 32
Ramban on Exodus 32:1
אשר ילכו לפנינו אלוהות הרבה אוו להם. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, והיה מורה לנו הדרך נעלה בה, לא ידענו מה היה לו, עתה צריכין לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו לשון רש"י. (רש"י על שמות ל״ב:א׳) ואין לשונו מכוון. אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים. ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו. וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים: וכן תוכל להבין זה מתשובת אהרן אל משה רבינו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה (שמות ל״ב:כ״א), והיתה תשובתו ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים וגו', ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש (להלן פסוקים כג כד) והנה אהרן מתנצל למשה ואמר לו אל יחר אף אדוני (שמות ל״ב:כ״ב), והוא כמוסיף על חטאתו פשע, שאומר כי הם בקשו ממנו עבודה זרה ועשאה להם בידיו, ולמה לא יחר אפו, ומה חטאה גדולה מזו: אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, ואם תשוב אם לא, ולכן הם היו צריכין למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה: וכן היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו, והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מאנו כלל. ואלו היה להם לאלהים, אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשרפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו: והנה אהרן הוא אשר הוציא הצורה הזאת, כי הם לא אמרו לו מה יעשה שור או כשב או עז וזולתם, וזהו מאמר החכמים שאמרו (סנהדרין סג) מלמד שאוו לאלוהות הרבה, כי הם לא ידעו במה יבחרו ואיזה הטוב להם. והכוונה לאהרן היתה, מפני שישראל היו במדבר חורב שממה, והחרבן ושממות עולם יבואו מן הצפון, כדכתיב (ירמיה א יד) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכוונה במלך בבל בלבד, כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה אמר פני שור מהשמאל לארבעתם (יחזקאל א י), ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החרבן כי שם כחו הגדול, ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום, כאשר נאצל על משה. וזהו שאמר חג לה' מחר, שיהיו העבודות והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה: ורבותינו למדו אותנו הענין הזה, והם שגלו סודו, אמרו (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) ראה ראיתי את עני עמי, אמר לו הקב"ה למשה, משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה היאך מתבוננין בי שאני יוצא בקרונין שלי שאתן להם את התורה, שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ושומטין אחד מטטראמולין שלי, שכתוב (יחזקאל א י) ופני שור מהשמאל, ומכעיסין אותי בו טטראמולין, ארבע פרדות, טטרא בלשון יון ארבע, כמו שאמרו (נזיר ח:) טטראגון ארבע. מולין פרדות, כמו מולאות של בית רבי (שבת נב.). משל לארבע חיות הנושאות המרכבה. ובויקרא רבה (י ג) שאמר אהרן מתוך שאני בונה אני בונה אותו לשמו של הקב"ה, שנאמר (שמות ל״ב:ה׳) ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר, חג לעגל מחר אין כתוב כאן, אלא לה': ור"א אמר כי במקום הזה אלהים כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשים לבך אל המסע הראשון (שמות י״ד:י״ט) תבין זה. ואיננו נכון בעיני, שלא נעשה העגל במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו חונה כבוד, אין הדבר רק שעשו הצורה לכוין בעבודתה אל ענינה. וכבר פירשתי (לעיל יג כא, יד יט) סוד המסע הראשון, וחלילה שרצה אהרן להדמות אליו, רק ממנו יקח שיהיה מסעם מצד המדה ההיא. והמשכיל יבין:
«Que vayan delante de nosotros». Según Rashi, deseaban muchos dioses, pues dijeron: «Este hombre Moshé, que nos hizo subir de la tierra de Egipto y nos indicaba el camino por el cual debíamos ascender, no sabemos qué le ha sucedido. Ahora necesitamos muchos dioses que vayan delante de nosotros». Pero sus palabras no son precisas.
Este versículo es la clave para comprender correctamente el asunto del becerro y la intención de quienes lo hicieron. Es evidente que Israel no pensaba que Moshé fuera Dios ni que por su propio poder hubiera realizado para ellos las señales y los prodigios. ¿Qué sentido tendría entonces que dijeran: «Puesto que Moshé se ha ido, hagámonos un dios»? Además, dijeron expresamente: «Dioses que vayan delante de nosotros», no dioses que les concedieran vida en este mundo o en el Mundo Venidero.
En realidad, buscaban otro Moshé. Dijeron: «Moshé, que nos indicó el camino desde Egipto hasta ahora —pues los viajes se realizaban por mandato de Hashem mediante Moshé—, se ha perdido para nosotros. Hagámonos otro Moshé que, por mandato de Hashem, nos muestre el camino por medio de él». Por eso mencionaron «este hombre Moshé que nos hizo subir», y no «el Dios que los hizo subir», pues necesitaban un hombre de Dios.
También puedes comprenderlo por la respuesta de Aharón a Moshé. Moshé le preguntó: «¿Qué te hizo este pueblo para que trajeras sobre él un pecado tan grande?». Aharón respondió: «Me dijeron: Levántate, haznos dioses… Les dije: Quien tenga oro, que se lo quite. Me lo dieron, lo arrojé al fuego y salió este becerro». Aharón se disculpó ante Moshé diciendo: «No se encienda la ira de mi señor». Pero, según la interpretación común, estaría añadiendo rebelión a su pecado, pues confesaría que ellos le pidieron idolatría y que él la fabricó con sus propias manos. ¿Por qué no habría de enfurecerse Moshé? ¿Qué pecado podría ser mayor?
El asunto es como he explicado: ellos no pidieron que el becerro fuera un dios capaz de dar muerte o vida, ni aceptaron sobre sí el culto de su divinidad. Querían que ocupara el lugar de Moshé y les indicara el camino. Esta fue la defensa de Aharón: «Solo me pidieron que les hiciera un poder que marchara delante de ellos en tu lugar, señor mío, porque no sabían qué te había sucedido ni si regresarías. Por ello necesitaban algo que les indicara el camino mientras tú no estuvieras con ellos. Si regresabas, lo abandonarían y volverían a seguirte como antes».
Así ocurrió efectivamente. En cuanto el pueblo vio a Moshé, abandonó inmediatamente el becerro y lo rechazó. Permitieron que Moshé lo quemara y esparciera su polvo sobre el agua, sin que nadie se opusiera. También puedes ver que Moshé no discutió con ellos ni les dijo nada. Al llegar al campamento y ver el becerro y las danzas, todos huyeron de él. Moshé tomó el becerro, lo quemó y les hizo beber sus restos, y ellos no se resistieron. Si hubiera sido verdaderamente su dios, no es normal que una persona permita que su rey y dios sea consumido por el fuego. ¿Acaso alguien quemaría ante sus ojos sus abominaciones sin que lo apedrearan?
Aharón fue quien eligió aquella figura, pues ellos no le dijeron si debía hacer un toro, un cordero, una cabra u otra cosa. A esto se refiere la enseñanza de nuestros Sabios: «Esto enseña que deseaban muchas divinidades». No sabían qué figura elegir ni cuál sería la más conveniente para ellos.
La intención de Aharón fue la siguiente: Israel se encontraba en el desierto de Jorev, un lugar desolado. La destrucción y las desolaciones del mundo proceden del norte, como está escrito: «Desde el norte se abrirá el mal sobre todos los habitantes de la tierra». La intención del versículo no se limita al rey de Babilonia, como parecería por su sentido manifiesto, sino que desde la izquierda viene al mundo el atributo del juicio para retribuir a todos los habitantes de la tierra conforme a su maldad.
En la visión del carro celestial está escrito: «El rostro de un toro estaba a la izquierda de los cuatro». Aharón pensó que la fuerza vinculada a la destrucción indicaría el camino a través del lugar desolado, pues allí se manifiesta su gran poder. Si realizaban allí un servicio dirigido a Dios, el espíritu de lo alto podría derramarse sobre el portador de aquella figura, como se había derramado sobre Moshé.
Por eso dijo: «Mañana habrá una festividad para Hashem». Los servicios y sacrificios serían ofrecidos al Nombre particular, para obtener de Él benevolencia a través del poder representado por la figura; al tenerla delante, dirigirían su intención hacia el concepto que simbolizaba.
Nuestros Sabios nos enseñaron este asunto y revelaron su secreto. Dijeron: «“He visto claramente la aflicción de Mi pueblo”. El Santo, bendito sea, dijo a Moshé: “Moshé, tú ves una visión, pero Yo veo dos. Tú los ves llegando al Sinaí y recibiendo Mi Torá; Yo veo cómo, cuando salgo en Mi carro para entregarles la Torá, como está escrito: ‘Los carros de Dios son miríadas, millares incontables’, ellos desprenden una de las figuras de Mi carro, acerca de la cual está escrito: ‘El rostro de un toro estaba a la izquierda’, y Me provocan mediante ella”».
«Tetramolín» significa cuatro mulas: «tetra» significa cuatro en griego, como dijeron nuestros Sabios: «tetrágono» significa de cuatro lados; «molín» significa mulas, como las mulas de la casa de Rabí. Es una metáfora de las cuatro criaturas que sostienen el carro celestial.
En Vayikrá Rabá se dice que Aharón pensó: «Puesto que yo lo construyo, lo construiré para el Nombre del Santo, bendito sea», como está escrito: «Aharón proclamó y dijo: Mañana habrá una festividad para Hashem». No dice «Mañana habrá una festividad para el becerro», sino «para Hashem».
Rabí Avraham Ibn Ezra dijo que aquí la palabra «dioses» significa una gloria espiritual que reposa en una forma corporal, y que quien preste atención al primer viaje comprenderá esto. En mi opinión, no es correcto. El becerro no fue hecho mediante la ciencia astrológica para que una gloria espiritual reposara en su figura. Solamente hicieron la imagen para dirigir, por medio de su servicio, la intención hacia el poder que representaba.
Ya expliqué el secreto del primer viaje. ¡Lejos de nosotros pensar que Aharón quiso imitarlo! Solo aprendió de allí que su viaje sería guiado por aquel atributo. El entendido comprenderá.
Ramban on Exodus 32:2
פרקו נזמי הזהב בחר זהב ולא כסף, בעבור שהוא מורה על מדת הדין, ומראהו כמראה אש. וכמו שאמרו עוד (יומא מה.) זהב פרוים שדומה לדם פרים. ולכן נעשה בית הקרבנות כלו זהב, וכן מזבח הקטורת, וכן הכרובים, ודרשו בהם (מכילתא יתרו י ג) שאם עשאן של כסף הרי הן כאלהי כסף ואלהי זהב. וגם דמות עגל בזהב יותר מן הכסף:
«Quitad los pendientes de oro». Eligió oro y no plata porque el oro representa el atributo del juicio y su apariencia se asemeja al fuego. Así dijeron también nuestros Sabios acerca del «oro de Parváim»: se llama así porque se parece a la sangre de los toros.
Por esta razón, toda la parte interior del recinto de los sacrificios fue hecha de oro; igualmente, el altar del incienso y los querubines. Nuestros Sabios interpretaron que, si alguien los hubiera hecho de plata, serían como «dioses de plata y dioses de oro». Además, la figura de un becerro era más apropiada en oro que en plata.
Ramban on Exodus 32:3
ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם: והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ׳:ב׳), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי יקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיה נא י) וזהו שנאמר (תהלים קו כא כב) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ושם נאמר שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף (שם פסוק כא), שכחו דברו אשר צום, והנה עברו על לא תעשה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ׳:ג׳), כאשר רמזתי שם, ותבין זה:
«Y dijeron: Estos son tus dioses, Israel, que te hicieron subir». También este versículo nos enseña que no existe persona tan necia como para pensar que el oro que poco antes estaba en sus orejas fuera lo que los había sacado de Egipto. Lo que dijeron fue que el poder simbolizado por aquella figura los había hecho subir de allí.
En ningún lugar encontrarás que se diga acerca del becerro: «que nos sacó de Egipto». Ellos reconocían a quien había dicho: «Yo soy Hashem, tu Dios, que te saqué de la tierra de Egipto». Su gran Nombre fue quien los sacó. Sin embargo, en varios lugares dicen acerca del becerro: «que te hizo subir», porque tomaron aquella figura como representación del poder de la gran mano que destruyó el mar y convirtió las profundidades del océano en un camino para que pasaran los redimidos.
Por eso está escrito: «Cambiaron su gloria por la imagen de un toro que come hierba». Allí se dice también: «Olvidaron a Dios, su Salvador, que hizo grandes cosas en Egipto, maravillas en la tierra de Jam y cosas temibles junto al mar de Juncos». Olvidaron la palabra que Él les había ordenado y transgredieron el precepto: «No tendrás otros dioses delante de Mí», como allí insinué. Comprenderás esto.
Ramban on Exodus 32:4
וירא אהרן טעם זה הכתוב שראה אותם ברע (שמות ל״ב:כ״ב) מכוונים אל העגל, וקם ובנה מזבח, וקרא חג לה' מחר, שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא לשמו, ולא יבנו הם מזבחות לבשת פניהם, ולא תהיה כונתם בזבחים בלתי לה' לבדו: ויתכן שאמר "מחר" להאריך להם, אולי יבא משה ויעזבו את העגל, והם השכימו בבקר ויעלו עולות ויגישו שלמים ולא אמר הכתוב ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים, והענין, מפני שהיו בהם מכוונים לשם הקב"ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל. ועל אלה אמר הקב"ה למשה (שמות ל״ב:ח׳) וישתחוו לו ויזבחו לו, כי הם החטאים. ואם אולי היה אהרן המקריב קרבנות, אמר סתם ויעלו עולות ויגישו שלמים, כי הוא מכוין לשם ה', והם דעתם אל העגל אשר עשו, והיו הבעלים מפגלין:
«Y Aharón vio». El sentido es que vio que estaban orientados hacia el mal y que dirigían sus intenciones al becerro. Entonces se levantó, construyó un altar y proclamó: «Mañana habrá una festividad para Hashem». Quería que sacrificaran al Nombre particular sobre el altar que él mismo había edificado en Su Nombre, para que ellos no levantaran altares para su propia vergüenza ni dirigieran sus sacrificios a nadie fuera de Hashem.
También es posible que dijera «mañana» para retrasarlos, con la esperanza de que Moshé regresara y abandonaran el becerro. Pero ellos se levantaron temprano por la mañana, ofrecieron holocaustos y presentaron sacrificios de paz.
La Escritura no dice: «Le ofrecieron holocaustos y le presentaron sacrificios de paz», porque algunos de ellos dirigían su intención al Santo, bendito sea, como había dicho Aharón, mientras que otros corrompían el servicio y sacrificaban al becerro. Acerca de estos últimos dijo el Santo, bendito sea, a Moshé: «Se prosternaron ante él y le ofrecieron sacrificios», pues ellos eran los pecadores.
También es posible que Aharón fuera quien ofreciera los sacrificios. Por eso se dice de manera general: «Ofrecieron holocaustos y presentaron sacrificios de paz». Él dirigía su intención a Hashem, pero los propietarios de los sacrificios pensaban en el becerro que habían hecho, y su pensamiento invalidaba la ofrenda.
Ramban on Exodus 32:5
וטעם וישב העם לאכול ושתו שישבו כולם כאחד לאכול לשבעה ושתה לשכרה, כאשר יעשו בחגים ובמועדים, ואחרי כן קמו לצחק בעצביהם ולשמחה, וספר זה בעבור מה שאמר קול ענות אנכי שומע (שמות ל״ב:י״ח), כי משה מצאן משחקין לפניו, ויגבה לבו בדרכי ה' לקחת אותו מלפניהם ולשרפו לעיניהם, וישק אותו להם. והשלים הכתוב כל מה שעשו בעגל, ואחר כן ספר מה שאמר הקב"ה למשה לך רד, אבל היה דבור זה למשה בבקר השכם כאשר השתחוו לו ויזבחו לו, וברדת משה ישבו לאכול ולשתות וקמו לצחק, ומצאם בשחוק, וגם זה ראיה למה שפירשתי (רמב"ן על שמות ל״ב:א׳), שלא נאמר למשה לך רד כי שחת עמך ביום שעשה אהרן העגל והמזבח, שהיה יורד מיד, אבל כשזבחו והשתחוו לו העם אז אמר למשה שירד:
El sentido de «El pueblo se sentó a comer y a beber» es que todos se sentaron juntos para comer hasta saciarse y beber hasta embriagarse, como suelen hacer en las festividades y celebraciones. Después se levantaron para divertirse, danzar ante sus ídolos y alegrarse.
La Escritura relata esto a causa de lo que Moshé dijo después: «Oigo una voz de canto y aflicción», pues encontró al pueblo divirtiéndose delante del becerro. Su corazón se elevó en los caminos de Hashem, lo tomó de delante de ellos, lo quemó ante sus ojos y les hizo beber sus restos.
El texto completa primero el relato de todo cuanto hicieron con el becerro y después narra lo que el Santo, bendito sea, dijo a Moshé: «Ve, desciende». Sin embargo, aquella palabra fue pronunciada a Moshé muy temprano por la mañana, cuando se prosternaron y sacrificaron ante el becerro. Mientras Moshé descendía, ellos se sentaron a comer y beber, y después se levantaron para divertirse. Moshé los encontró en medio de su diversión.
Esto también demuestra lo que expliqué: Dios no dijo a Moshé «Ve, desciende, porque tu pueblo se ha corrompido» el día en que Aharón fabricó el becerro y construyó el altar, pues, de haber sido así, Moshé habría descendido inmediatamente. Solo cuando el pueblo se prosternó y ofreció sacrificios ante él, Dios le dijo que descendiera.
Ramban on Exodus 32:6
כי שחת עמך אמר השם למשה כי עשו שתים רעות, האחת, כי שחת עמך, וענין ההשחתה הריסת בנין, כענין שנאמר ואיש כלי משחתו בידו (יחזקאל ט א), הנני אליך הר המשחית (ירמיה נא כה), בבל ההורס כל חומה ומגדל, ופירוש ההשחתה בכאן הדבר שקראו רבותינו מקצץ בנטיעות. והשני, כי עשו עגל מסכה והשתחוו לו ויזבחו לו: והנה העבירה הראשונה לא ידענה רק השם לבדו שהוא יודע תעלומות לב, והשנית מעשה הזובחים החוטאים שבהם כאשר פירשתי והנה רוב העם חטאו במעשה העגל, כי כן כתוב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, ולולי זה לא היה הכעס בכולם לכלותם. והנה הנהרגים והנגפים מועטים, כי ברובם היה החטא במחשבה רעה, כמו שפירשתי:
«Porque tu pueblo se ha corrompido». Dios dijo a Moshé que habían cometido dos males. El primero: «Tu pueblo se ha corrompido». La corrupción significa destruir una estructura, como en: «Cada hombre tenía en su mano su instrumento de destrucción», y «He aquí que estoy contra ti, montaña destructora», en referencia a Babilonia, que derriba toda muralla y torre.
Aquí la corrupción es lo que nuestros Sabios llaman «cortar los brotes», es decir, separar las fuerzas divinas de su unidad. El segundo mal fue que hicieron un becerro de metal fundido, se prosternaron ante él y le ofrecieron sacrificios.
La primera transgresión solo era conocida por Dios, que conoce los secretos del corazón. La segunda fue el acto de quienes sacrificaron y pecaron, como ya expliqué.
La mayoría del pueblo participó en el pecado del becerro, pues está escrito: «Todo el pueblo se quitó los pendientes de oro». De no haber sido así, la ira no se habría dirigido contra todos para exterminarlos. Sin embargo, quienes fueron muertos por la espada o por la plaga fueron pocos, porque en la mayoría el pecado se limitó a una mala intención, como ya expliqué.
Ramban on Exodus 32:7
וטעם אשר העלית מארץ מצרים יובן מפסוק ויסע משה את ישראל מים סוף (שמות ט״ו:כ״ב) או שרצה לומר לו כמאמרם אשר אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, וכן במשנה תורה (דברים ט יב) אשר הוצאת ממצרים, כי על ידך יצאו כאשר הם אומרים. ומשה אמר בתפלתו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה (שמות ל״ב:י״א), כי אתה לבדך הוא המוציא, כי לך הכח והגבורה, כי בכח גדול ימין ה' נאדרי בכח, וביד חזקה ימין ה' תרעץ אויב (שמות ט״ו:ו׳). וכן אמר בכחך הגדול ובזרועך הנטויה (דברים ט כט), כאשר רמזתי (לעיל טו ו ד"ה ימינך) בסוד מדת הזרוע:
El sentido de «que tú hiciste subir de la tierra de Egipto» puede comprenderse a partir del versículo: «Moshé hizo partir a Israel del mar de Juncos». También puede significar lo mismo que ellos dijeron: «Este hombre Moshé, que nos hizo subir de la tierra de Egipto». Asimismo, en Devarim está escrito: «El pueblo que sacaste de Egipto», porque salieron por medio de ti, tal como ellos afirmaban.
Sin embargo, Moshé dijo en su plegaria: «El pueblo que Tú sacaste de la tierra de Egipto con gran poder y mano fuerte», porque Tú solo eres quien los sacó, pues Tuyos son el poder y la fortaleza. «Con gran poder» corresponde a «Tu diestra, Hashem, es majestuosa en poder»; «con mano fuerte» corresponde a «Tu diestra, Hashem, quebranta al enemigo».
También dijo: «Con Tu gran poder y Tu brazo extendido», conforme a lo que insinué acerca del secreto del atributo del brazo.
Ramban on Exodus 32:8
ואין טעם שיאמר הניחה לי ואכעוס, כי אם לא חרה אפו עדיין איך יחרה אפו אחרי שיניחנו משה, אבל דרך הפשט שיאמר הניחה לי ואכלם בחרון אפי כדרך הרף ממני ואשמידם (דברים ט יד): ועל דרך האמת, הניחה רחמי, ומדת הדין שלי תתחרה בהם ואכלם בה, כי עמי אין לה רשות בהם, וזה טעם ויחל משה את פני ה' אלהיו והוא כטעם את פני האדון ה' אלהי ישראל (שמות ל״ד:כ״ג) וכך הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו) ה' באל"ף דל"ת ויו"ד ה"א אחריו ויתכן שיהיה ויחל מלשון תחלה ובין ותדע:
No tendría sentido interpretar «Déjame, para que se encienda Mi ira» como si la ira todavía no se hubiera encendido, pues ¿cómo se encendería solamente después de que Moshé lo dejara? Según el sentido literal, significa: «Déjame, y los consumiré con el ardor de Mi ira», como en: «Apártate de Mí, y los destruiré».
Según el camino de la verdad, significa: «Deja actuar Mi atributo de misericordia, y Mi atributo del juicio se encenderá contra ellos y los consumirá», pues mientras la misericordia está conmigo, el juicio no tiene autoridad sobre ellos.
Este es el sentido de «Moshé imploró ante el rostro de Hashem, su Dios». Es semejante a «ante el rostro del Señor Hashem, Dios de Israel». Así aparece también en Devarim, donde se menciona primero el Nombre escrito álef-dálet y después yod-he.
También es posible que «vayejal» proceda de la raíz «comenzar». Comprende y sabrás.
Ramban on Exodus 32:9
למה ה' יחרה אפך הנה בחטא הגדול הזה היה ראוי משה שיתפלל דרך וידוי ותחנה, כענין אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א), וכהתפלל עזרא וכהתודותו על מעל הגולה (עזרא י א). ואין טעם שיאמר למה ה'. ורבותינו (בשמו"ר מג ז ט) מתעוררים בזה על דרך ההגדות להזכיר כמה טעמים למעט החטא לפניו: ועל דרך האמת יאמר למה תתן רשות למדת הדין להיות שולטת בעמך, כי אתה הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת רחמים בהם, ובמדת הדין על שונאיהם: והתפלה הזאת, למה ה', למה יאמרו מצרים, נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו) ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך, כי ענין התפלה שוה בשניהם והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר: ודעת ר"א כי משה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה ע"ז ביניהם, אבל כאשר אמר לו הרף ממני ואשמידם (שם ט יד) התבונן כי הדבר תלוי בו וירד ובער העגל ושב להתפלל בארבעים יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה: ואין דעתי כן, בעבור שהתפלה שעשה בשובו היא אשר יספר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א), ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה, ויזכיר כאן (שמות ל״ב:י״א-י״ג) מקצתה ואחרי הירידה (שמות ל״ב:ל״א) יזכיר המקצת האחר (שמות ל״ב:ל״א) אבל הן שתי תפלות. ולכן נראה, כי כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מיד חלה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר למה ה' יחרה אפך בעמך. וכך מצאתי באלה שמות רבה (שמות רבה מ״ב:א׳) אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם, אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריה וכו'. והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה. וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו ואחר כן אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳), שימחול לכם: אבל במשנה תורה ספר הענין בסדר אחר, כי אחרי דבר ה' שאמר הרף ממני ואשמידם, אמר ואפן וארד (דברים ט כו) והטעם, לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם, והנה ספר מה שעשו בחורב בעגל (שמות ל״ב:י״ב-ט״ז), ושהוצרך הוא לשבר הלוחות (שמות ל״ב:י״ז), ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה (שמות ל״ב:י״ח-י״ט), וגם על אהרן (שמות ל״ב:כ׳), ושטרח לשרוף את העגל (שמות ל״ב:כ״א), וספר מה שעשו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה (שמות ל״ב:כ״ב), ובשלח ה' אותם מקדש ברנע (שמות ל״ב:כ״ג). ואחרי שהשלים ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם (שמות ל״ב:כ״ד), חזר (שמות ל״ב:כ״ה-כ״ט) אל ענין תפלותיו אשר הזכיר, וסדר את שתי התפלות ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם, ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו'" כאומר הוצרכתי להתנפל לפני ה' בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך. ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית, כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליהם, כי גם בכאן לא הזכירה, כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום: ואם תבין מה שפירשתי תכיר באמת שהיו שתי תפלות, כי מתחלה חלה את פני ה' אלהיו (שמות ל״ב:י״א), ובסוף התנפל לפני ה' ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל ה' (שמות ל״ב:ל״א): והזכיר במשנה התורה (דברים שם בפסוק כ) ובאהרן התאנף ה' ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ולא הזכיר בכאן זה כלל, וזה לכבוד אהרן, כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת וזה הסדר הנכון בפרשיות האלה:
«¿Por qué, Hashem, se encenderá Tu ira?». Ante este gran pecado, habría sido apropiado que Moshé orara mediante confesión y súplica, como dijo posteriormente: «Por favor, este pueblo ha cometido un gran pecado», o como hizo Ezrá cuando oró y confesó la infidelidad de los exiliados. ¿Qué sentido tiene que preguntara: «¿Por qué, Hashem?»?
Nuestros Sabios se ocuparon de esta dificultad en sus enseñanzas homiléticas y dieron varias explicaciones destinadas a disminuir la gravedad del pecado ante Él.
Según el camino de la verdad, Moshé dijo: «¿Por qué darás permiso al atributo del juicio para que domine a Tu pueblo? Tú los sacaste de la tierra de Egipto para Tu Nombre, utilizando el atributo de la misericordia hacia ellos y el atributo del juicio contra sus enemigos».
Esta plegaria —«¿Por qué, Hashem?», «¿Por qué han de decir los egipcios?»— parece ser la misma que se menciona en Devarim: «Oré a Hashem y dije: Señor Hashem, no destruyas a Tu pueblo», porque el contenido de ambas es idéntico. Sin embargo, aquí se menciona la plegaria antes de que Moshé descendiera de la montaña, mientras que allí se relata después de su descenso.
Rabí Avraham Ibn Ezra considera que Moshé no oró por Israel mientras la idolatría permanecía entre ellos. Cuando Dios le dijo: «Apártate de Mí y los destruiré», comprendió que el asunto dependía de él, descendió, eliminó el becerro y regresó a orar durante cuarenta días. Según él, la Torá no siempre relata los acontecimientos en orden cronológico.
Mi opinión no es esa. La plegaria que Moshé pronunció después de regresar a la montaña es la que comienza: «Por favor, este pueblo ha cometido un gran pecado». Si todo formara una única plegaria pronunciada durante los cuarenta días después de volver a subir, ¿por qué habría de dividirla el texto, mencionando aquí una parte y, después del descenso, la otra? Son, por tanto, dos plegarias distintas.
Cuando Dios le dijo: «Déjame, para que Mi ira se encienda contra ellos y los consuma», Moshé imploró inmediatamente ante Él, sin demorarse. Temía que la ira saliera de delante de Hashem y comenzara una plaga que los destruyera en un instante. Por eso dijo de inmediato: «¿Por qué, Hashem, se encenderá Tu ira contra Tu pueblo?».
Así encontré también en Shemot Rabá: «Moshé dijo: Si abandono ahora a Israel y desciendo, Israel no tendrá existencia en el mundo. No me moveré de aquí hasta pedir misericordia por ellos. Inmediatamente Moshé comenzó a defenderlos…».
Moshé oró por ellos y Hashem desistió del mal que había dicho que les haría, es decir, de matarlos y exterminarlos. Esto no significa que se hubiera reconciliado plenamente con ellos, sino que dijo: «He desistido de realizar una destrucción total».
Al disponer de tiempo, Moshé descendió, quemó el becerro y mató a quienes lo habían adorado. Después dijo al pueblo: «Subiré a Hashem; quizá pueda obtener expiación por vuestro pecado», es decir, conseguir que Él os perdone.
En Devarim el asunto se relata en otro orden. Después de mencionar que Hashem dijo: «Apártate de Mí y los destruiré», Moshé declara: «Me volví y descendí». La razón es que allí estaba enumerando ante Israel todos sus pecados y el esfuerzo que él había realizado por ellos. Relató lo que hicieron en Jorev con el becerro, que tuvo que romper las tablas, orar por ellos cuarenta días y cuarenta noches, orar también por Aharón y esforzarse en quemar el becerro.
Después relató lo que hicieron en Taverá, en Masá y en Kivrot Hataavá, y cuando Hashem los envió desde Kadesh Barnea. Tras concluir: «Habéis sido rebeldes contra Hashem desde el día en que os conocí», volvió al asunto de sus plegarias antes mencionado y ordenó las dos súplicas.
Dijo: «Me postré ante Hashem durante los cuarenta días y las cuarenta noches en que permanecí postrado, porque Hashem había dicho que os destruiría. Oré a Hashem y dije: Señor Hashem, no destruyas a Tu pueblo…». Es como si dijera: «Tuve que postrarme por vosotros ante Hashem durante cuarenta días, porque al principio Hashem había dicho que os destruiría, hasta que oré ante Él: “No destruyas a Tu pueblo”».
No era necesario que mencionara la segunda plegaria, porque ya había dicho que permaneció postrado durante cuarenta días por ellos. Tampoco aquí la reproduce, pues ¿quién podría escribir todas las súplicas y peticiones que presentó por ellos durante cuarenta días?
Cuando comprendas lo que he explicado, reconocerás con certeza que hubo dos plegarias: al principio imploró ante el rostro de Hashem, su Dios; al final permaneció postrado ante Hashem durante cuarenta días, como se explicará en la sección «Moshé dijo a Hashem».
En Devarim también mencionó: «Hashem se enfureció mucho contra Aharón, hasta querer destruirlo, y también oré por Aharón en aquella ocasión». Aquí no lo menciona en absoluto por respeto a Aharón. Mientras Aharón vivía, Moshé no quiso revelar que había necesitado su oración, para que no se avergonzara. Después de su muerte, dio a conocer la verdad.
Este es el orden correcto de estas secciones.
Ramban on Exodus 32:10
והלחות מעשה אלהים המה היה ראוי שיזכיר הכתוב כל מעשה הלוחות בפסוק ויתן אל משה (שמות ל״א:י״ח), כאשר אמר כתובים באצבע אלהים. אבל הזכירו בכאן לספר במעלתן, לומר כי לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותם, כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק. או כענין שהזכירו רבותינו (בשמות רבה ט יא) שפרח הכתב עתה בבואו בגבול העגל במקום הטומאה והחטא:
«Las tablas eran obra de Dios». Habría sido apropiado que la Escritura describiera toda la naturaleza de las tablas en el versículo: «Las entregó a Moshé», donde ya dijo que estaban «escritas con el dedo de Dios». Sin embargo, lo menciona aquí para narrar su extraordinaria importancia y enseñar que, a pesar de todo ello, Moshé no se abstuvo de romperlas. Su ira se encendió al contemplar aquel acto perverso y no pudo contenerse.
También puede entenderse conforme a lo que mencionaron nuestros Sabios: las letras volaron de las tablas cuando estas entraron en el territorio del becerro, un lugar de impureza y pecado.
Ramban on Exodus 32:11
וטעם קול ענות אנכי שומע איננו מפני ידיעתו הדבר, כי היה אומר קול ענות הוא, אבל הטעם כי משה אב בחכמה הוא ומכיר ניגוני הקולות, ואמר כי קול ענות הוא הנשמע אליו וכך אמרו בהגדה (במדרש רבה קהלת ט יא) שאמר לו משה מי שעתיד לנהוג שררה על ישראל אינו מבחין בין קול לקול. והנה משה בענותנותו הגדולה לא הגיד הענין ליהושע, כי לא רצה לספר בגנותן של ישראל, אבל אמר לו כי קול שחוק הוא:
El sentido de «Oigo una voz de canto y aflicción» no es que Yehoshúa conociera la verdadera naturaleza de lo sucedido, pues en ese caso habría dicho con certeza: «Es una voz de aflicción». La intención es que Moshé, padre de la sabiduría, sabía distinguir las melodías y los diferentes tipos de voces, y declaró que lo que oía era una voz de canto.
Así dijeron en una enseñanza: Moshé le dijo a Yehoshúa: «Quien en el futuro ejercerá autoridad sobre Israel, ¿no sabe distinguir una voz de otra?».
Moshé, debido a su enorme humildad, no contó a Yehoshúa lo sucedido, pues no quería hablar de forma despectiva acerca de Israel. Solo le dijo que era una voz de diversión.
Ramban on Exodus 32:12
ויזר על פני המים וישק את בני ישראל אחרי שהיה דק לעפר זרקו על פני מי הנחל היורד מן ההר והשקה אותן מאותן המים. ואפשר כי הזהב השרוף שאיננו נתך, אבל הוא שרוף, ונטחן עד אשר דק, כאשר הזכיר ר"א, קל הוא על פני המים, על כן היה צף והשקהו להם. או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט, ושואב ומשקה להם טרם ישקע. או שהיה ממעשה הנסים. והנה רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה, כמו שנאמר (ישעיה ל כב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו. ועל דעת רבותינו (ע"ז מד.) עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה ירכם, והוא האמת:
«Lo esparció sobre la superficie del agua e hizo beber a los hijos de Israel». Después de reducir el becerro a polvo fino, lo esparció sobre las aguas del arroyo que descendía de la montaña y les dio de beber aquellas aguas.
Es posible que el oro quemado, que no había sido fundido sino calcinado y triturado hasta quedar muy fino, como mencionó Rabí Avraham Ibn Ezra, fuera ligero y flotara sobre la superficie del agua. Por eso pudo dárselo a beber. También es posible que lo fuera esparciendo poco a poco sobre el arroyo, sacando agua y dándosela a beber antes de que el polvo se hundiera. O pudo tratarse de un milagro.
Su intención era degradar lo que habían hecho: trituró a su dios, lo introdujo en sus vientres y provocó que lo expulsaran en sus excrementos, como está escrito: «Los esparcirás como cosa impura y les dirás: “¡Fuera!”».
Según nuestros Sabios, también tuvo la intención de examinarlos como se examina a una mujer sospechosa de adulterio: el vientre de los culpables se hincharía y su muslo caería. Esta es la verdad.
Ramban on Exodus 32:13
מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה כמה יסורים סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה. לשון רש"י. (רש"י על שמות ל״ב:כ״א) ואיננו נכון בעיני, כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור. ואולי אמר לו כן להגדיל אשמתו. והנכון בעיני כי הוא כמו מה עשיתי מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי (שמואל א כ׳:א׳). יאמר, מה שנאה היתה לך עם העם הזה כי סבבת להשמידם ולכלותם. ומפני שהיה אהרן להם לאיש מוכיח ולמכפר (שמו"ר ג כא), והיה ראוי שיחוס וירחם עליהם, אמר לו כן. כלומר, נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם, לא פשעו ולא חטאו לך. והנה היה ראוי משה להאשים אותו תחלה על חטאתו אשר חטא הוא, ואחרי כן יאשים אותו על אשמת העם, ויאמר, איך חטאת החטאה הגדולה הזאת לאלהים, וגם הכשלת רבים והבאת עליהם חטאה גדולה, אבל משה בענותנותו נהג כבוד באחיו הגדול ולא הזכיר לו רק מכשול העם. ויתכן שגם משה נכון לבו בטוח בצדקת אחיו שכוונתו לא היתה רעה, אבל על אשמת העם האשים אותו, כי היה ראוי להוכיחם והם נכשלו על ידו. והוא השיב שהטעוהו בדבריהם:
«¿Qué te hizo este pueblo para que trajeras sobre él un pecado tan grande?». Rashi explica: «¿Cuántos sufrimientos soportaste? ¿Cuánto te atormentaron para que acabaras provocando que cometieran este pecado?».
Esto no me parece correcto, pues se trata de uno de los pecados por los cuales una persona debe dejarse matar antes que transgredir. Quizá Moshé se expresó así para aumentar la culpa de Aharón.
Lo correcto, en mi opinión, es compararlo con: «¿Qué he hecho? ¿Cuál es mi iniquidad y cuál mi pecado ante tu padre, para que busque mi vida?». Moshé quiso decir: «¿Qué enemistad tenías contra este pueblo para provocar que estuviera a punto de ser destruido y exterminado?».
Aharón era para ellos alguien que debía reprenderlos y obtener expiación por ellos. Debía tener compasión y misericordia. Por eso Moshé le habló así: «Te comportaste con ellos como un enemigo que desea su desgracia, aunque ellos no habían cometido contra ti ninguna rebelión ni pecado».
Habría sido apropiado que Moshé acusara primero a Aharón por el pecado que él mismo había cometido y después por haber hecho pecar al pueblo: «¿Cómo cometiste este gran pecado contra Dios y, además, hiciste tropezar a muchos, trayendo sobre ellos un pecado tan grande?». Pero Moshé, en su humildad, honró a su hermano mayor y solo mencionó el tropiezo del pueblo.
También es posible que el corazón de Moshé estuviera seguro de la rectitud de su hermano y de que su intención no había sido mala. Solo lo acusó por la culpa del pueblo, pues debía haberlos reprendido y, sin embargo, ellos tropezaron por medio de él. Aharón respondió que lo habían engañado con sus palabras.
Ramban on Exodus 32:14
אתה ידעת את העם כי ברע הוא יאמר כי הם בדרך רעה, כי אמרו לי לעשות להם מורה דרך במקום אדוני עד שובו אלי אולי ישוב, ונתנו לי הזהב ואשליכהו באש והנה יצא להם העגל הזה, כי הם חשבו בו מחשבה רעה שישתחוו לו ויזבחו לו, ובעבור שלא רצה אהרן להאריך בסורחנן, קצר ואמר ויצא העגל הזה שיצא להם הענין הרע הזה אשר אדוני רואה:
«Tú conoces al pueblo, que está inclinado al mal». Aharón dijo que ellos seguían un camino malo. Le habían pedido que fabricara para ellos un guía que ocupara el lugar de Moshé hasta que este regresara, si acaso regresaba. Le entregaron el oro, él lo arrojó al fuego y de allí salió el becerro.
Ellos concibieron entonces un pensamiento perverso acerca del becerro, queriendo prosternarse y sacrificar ante él. Como Aharón no quiso extenderse en la descripción de su corrupción, resumió diciendo: «Y salió este becerro», es decir: «Surgió para ellos este asunto perverso que mi señor está viendo».
Ramban on Exodus 32:15
וטעם וירא משה את העם לומר כי אע"פ שהתנצל אהרן שלא פשע בהם ראה משה בלבו את העם כי פרוע הוא, כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, כענין ותפרעו כל עצתי (משלי א כה), כמו שאמר כי הפריע ביהודה ומעול מעל בה' (דהי"ב כח יט): כי פרעה אהרן ובטל מהם כל עצה ומוסר, והנה הם כצאן הנפוצים על ההרים (מלכים א כ״ב:י״ז) בלא יועץ ומדריך. ואמר זה מפני שהיו הם חושבים שהעגל מורה להם הדרך, והנה הם כאלו אין להם עצה ולא ידעו הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, כי מהם חשבוהו לטובה, כפי סברתם, ומהם לרעה גמורה, וכל אחד מהם פונה לדרכו:
El sentido de «Moshé vio que el pueblo estaba desenfrenado» es que, aunque Aharón se había justificado afirmando que no había actuado con maldad contra ellos, Moshé comprendió en su corazón que el pueblo carecía de disciplina, pues «son una nación privada de consejo y no hay en ellos entendimiento».
La palabra «parúa» se relaciona con «rechazasteis todo mi consejo» y con «había permitido el desenfreno en Yehudá y cometido una infidelidad contra Hashem».
Aharón los había dejado sin consejo ni disciplina. Eran como ovejas dispersas sobre las montañas, sin consejero ni guía. El versículo dice esto porque ellos pensaban que el becerro les indicaría el camino, pero en realidad quedaron como personas sin consejo, que no saben por qué camino deben andar ni qué obra deben realizar.
Algunos consideraban que el becerro era algo bueno, conforme a su equivocada opinión; otros tenían intenciones completamente perversas. Cada uno se volvía hacia su propio camino.
Ramban on Exodus 32:16
ואמר לשמצה בקמיהם כי אפילו אותם אשר אין מחשבתם רעה יוציאו עליהם לדורות שמץ ודבה, והנה כל העם פרוע עצה ומוסר, מהם לרעה, ומהם להעלות על שפת לשון ודבת עם. ואמר זה כנגד אהרן, לומר כי לכלם חטא. וזה כדעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל״ב:כ״ה) שתרגם לשמצה בקמיהם לאפקא שום ביש בדריהון. ולפי שאמר "בדריהון" נראה שרצה לפרש כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל, כי יאמרו לא לחנם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים ומצאו בעבודתו תועלת להם, ואף אנחנו נעשה כן, כי טוב לנו לעבדו, כאשר היה הדבר בירבעם שאמר רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (מלכים א י״ב:כ״ח), ראה משה כי לדורות יפשעו בו:
«Para vergüenza entre sus adversarios». Incluso aquellos cuya intención no era completamente perversa provocarían que, durante generaciones, se difundieran sobre Israel rumores y acusaciones. Todo el pueblo había quedado desprovisto de consejo y disciplina: algunos para practicar el mal y otros para convertirse en objeto de murmuración y difamación entre las naciones.
Moshé dijo esto contra Aharón para señalar que todos habían pecado.
Así lo interpretó Onkelos, que tradujo: «Para producir un mal nombre en sus generaciones». Al decir «en sus generaciones», parece haber querido explicar que el becerro que hicieron se convertiría en una acusación contra Israel durante generaciones.
Dirían: «Nuestros antepasados no fabricaron ni sirvieron al becerro sin motivo. Sabían que él los había hecho subir de la tierra de Egipto y encontraron algún beneficio en su servicio. Nosotros también haremos lo mismo, porque es bueno para nosotros servirlo».
Así ocurrió en los días de Yarovam, quien dijo: «Ya habéis subido bastante a Yerushaláim; estos son tus dioses, Israel, que te hicieron subir de la tierra de Egipto». Moshé vio que en las generaciones futuras volverían a pecar mediante él.
Ramban on Exodus 32:17
ושמצה ענין דבה רעה הוא לדברי אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל״ב:כ״ה), והוא לשון מורגל בדברי רבותינו שמץ פסול (פסחים ג:) ואולי לדעתם מה שאמר הכתוב ותקח אזני שמץ מנהו (איוב ד יב), שלקחה אזנו פגם האדם ודופי שבו, לומר אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם (שם פסוק יח יט). וכן מה שמץ דבר נשמע בו (שם כו יד), שאין בכל דרכיו דופי ודבה כלל רק שבח ותהלה. ועל דרך הפשט שמץ לשון מיעוט, לקחה אזני מעט הימנו, ומה שמץ דבר נשמע בו (שם כו יד), שכל הנשמע והנאמר בכח האל וגבורותיו דבר מועט הוא כנגד גודל מעשיו, וכן לשמצה בקמיהם, יאמר כי פרעה אהרן לעם למעט אותם באויביהם, כי העון הגדול הזה ימעיטם בפני אויביהם, או ימעיט זכותם בבואם במלחמה עם אויב, והוא כענין שנאמר (יחזקאל כט טו) והמעטתים לבלתי רדות בגוים, או כענין שנאמר (ירמיה י כד) יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני:
Según Onkelos, «shimtzá» significa una mala difamación. Es una expresión habitual en las palabras de nuestros Sabios, como «una sombra de defecto».
Quizá, según ellos, cuando está escrito: «Mi oído percibió un murmullo acerca de ello», significa que su oído captó una deficiencia o defecto del ser humano: «Incluso quienes habitan en casas de barro, cuyo fundamento está en el polvo».
Asimismo: «¡Qué pequeño murmullo se oye acerca de Él!», significaría que en todos los caminos de Dios no se escucha defecto ni difamación alguna, sino únicamente alabanza y gloria.
Según el sentido literal, «shémetz» significa una pequeña cantidad: «Mi oído percibió un poco de ello». También: «¡Qué pequeño murmullo se oye acerca de Él!», significa que todo cuanto se oye y dice acerca del poder y las hazañas de Dios es insignificante en comparación con la grandeza de Sus obras.
De igual manera, «para vergüenza entre sus adversarios» significaría que Aharón hizo que el pueblo se volviera insignificante ante sus enemigos. Este gran pecado los disminuiría ante sus adversarios o reduciría sus méritos cuando entraran en guerra contra ellos.
Es semejante a: «Los disminuiré para que no gobiernen sobre las naciones», o: «Corrígeme, Hashem, pero con justicia; no con Tu ira, no sea que me disminuyas».
Ramban on Exodus 32:18
וטעם ויעמוד משה בשער המחנה דבק במה שאמר, כי כיון שראה את העם שיהיה לשמצה ולקלסה באויביהם, וזה חלול השם, עמד בשער המחנה וקרא בקול גדול מי לה' אלי, והרג בפרהסיא כל עובדי העגל כדי שישמע הדבר בקמיהם, ויתקדש שם שמים בהם תחת החלול שעשו:
«Moshé se colocó en la entrada del campamento» está conectado con lo anterior. Cuando vio que el pueblo se convertiría en objeto de difamación y burla entre sus enemigos, lo que constituía una profanación del Nombre, se situó en la entrada del campamento y proclamó en voz alta: «¡Quien esté con Hashem, venga a mí!».
Mató públicamente a todos los que habían servido al becerro, para que el asunto fuera conocido entre sus adversarios y el Nombre del Cielo fuera santificado por medio de ellos, en lugar de la profanación que habían cometido.
Ramban on Exodus 32:19
וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבור שחשבו עובדי העגל לזבוח לאלהי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהן בעבור שקצצו בנטיעות. ועוד, כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז). ומפני זה אמר בלויים כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל (במדבר טז ט), כי העבודה לאלהי ישראל, ולשמו נבדלו בזכות הזאת:
El sentido de «Así ha dicho Hashem, Dios de Israel» es que quienes servían al becerro pensaban que sacrificaban al Dios de Israel. Por ello, el atributo del juicio los golpeó, porque habían separado los brotes, es decir, habían separado una fuerza de la unidad divina.
Además, «el juicio pertenece a Dios». Por esta razón se dijo acerca de los leviím: «El Dios de Israel os ha separado de la congregación de Israel», pues el servicio pertenece al Dios de Israel y, por este mérito, fueron separados para Su Nombre.
Ramban on Exodus 32:20
שימו איש חרבו על ירכו היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב"ד, על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם, על דרך מה שאמרו רבותינו (סנהדרין מה:) שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל. והנה זה הוראת שעה לקדש השם, שלא היתה בהם התראה, כי מי התרה בהם, אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו: ועל דעת האומר (יומא סו:) עדים והתראה בידי אדם, כמו שכתב רש"י (רש"י על שמות ל״ב:כ׳), נאמר שצוה אותם לחגור חרבם לתפוש אותם ולהביאם לפני משה או סנהדרין, ואשר מצאוהו בעדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע"ז, או שהיתה מיתתם בסייף כעיר הנדחת והנה כל בני לוי היו לה' ומתרים בעם שלא ישתחוו לו ולא יזבחו לו, כי אהרן לא צוה לחוג בלתי לה' לבדו כאשר פירשתי. והנכון בעיני כדברי האומר (יומא שם) זבח וקטר בסייף, גפף ונשק במיתה, שמח בלבו בהדרוקן, כדאיתא במסכת יומא. והנה הכל מעשה שעה, כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות (סנהדרין ס:): וטעם
«Ponga cada uno su espada sobre su muslo». Los servidores del becerro eran numerosos y no era posible llevarlos a todos ante un tribunal. Por ello ordenó a todos los hijos de Leví que se ciñeran sus espadas.
Esto sigue el principio expresado por nuestros Sabios: cuando no es posible ejecutar al culpable mediante la pena prescrita para él, se lo puede matar de cualquier manera posible.
Fue una disposición excepcional, necesaria para santificar el Nombre. No hubo advertencia previa, pues ¿quién los había advertido? Sin embargo, los hijos de Leví reconocían entre los muertos a quienes habían servido al becerro.
Según la opinión de que quienes fueron muertos por seres humanos habían sido previamente advertidos ante testigos, como escribió Rashi, debemos decir que Moshé ordenó a los leviím ceñirse sus espadas para capturarlos y llevarlos ante él o ante el Sanedrín.
A quienes encontraban culpables mediante testigos y advertencia los ejecutaban por lapidación, conforme a la ley de los idólatras. También es posible que murieran por la espada, como los habitantes de una ciudad entregada a la idolatría.
Todos los hijos de Leví permanecían fieles a Hashem y advertían al pueblo que no se prosternara ni ofreciera sacrificios al becerro, pues Aharón no había ordenado celebrar una festividad para nadie fuera de Hashem, como ya expliqué.
Lo correcto, en mi opinión, es seguir la enseñanza de nuestros Sabios: quien sacrificó o quemó incienso fue muerto por la espada; quien abrazó o besó al becerro murió mediante una plaga; quien se alegró en su corazón sufrió una enfermedad abdominal, como se explica en el tratado Yomá.
Todo ello fue una disposición excepcional, porque en las generaciones posteriores quien abraza o besa un ídolo no recibe pena de muerte.
Ramban on Exodus 32:21
והרגו איש את אחיו שלא תחמלו ולא תכסו על אח וריע וקרוב. וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל, איננו ממצות זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט), כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה צוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כה ד) והנה זאת המצוה כמצות זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו (שמות ט״ז:ל״ב). וכבר הזכרתי (לעיל י ב, יא א) כיוצא בהם:
«Y mate cada uno a su hermano». No tengáis compasión ni encubráis al hermano, al amigo o al pariente.
La expresión «Así ha dicho Hashem, Dios de Israel» no se refiere al mandamiento general: «Quien sacrifique a otros dioses será destruido», porque estos no estaban obligados legalmente a morir conforme a aquella norma.
Fue una orden especial comunicada a Moshé directamente por la boca del poder divino, aunque no quedó registrada expresamente. Después de que el Nombre glorioso desistiera del mal, le ordenó: «Puesto que no quieres que Yo los consuma, mata tú con la espada a quienes lo sirvieron».
Es semejante a: «Toma a todos los jefes del pueblo y cuélgalos para Hashem delante del sol, para que el ardor de la ira de Hashem se aparte de Israel».
Esta orden pertenece a la misma categoría que: «Esto es lo que Hashem ha ordenado: Llenad de él un ómer». Ya he mencionado otros casos semejantes.
Ramban on Exodus 32:22
ועתה אם תשא חטאתם לשון רש"י (רש"י על שמות ל״ב:ל״ב) אם תשא חטאתם הרי טוב ואיני אומר לך מחני, ואם אין מחני, וזה מקרא קצר, וכן הרבה. מספרך, מכל התורה כלה, שלא יאמרו עלי שאיני כדאי לבקש עליהם רחמים. וא"כ מה תשובה השיבו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, ואין אחר למחות מספרו ואולי יאמר אין אני מוחה אלא מי שחטא לי ואתה לא חטאת לי, וזה איננו נכון: ור"א אמר (אבן עזרא על שמות ל״ב:ל״ב) כי מספרך אשר כתבת, כמו דינא יתיב וספרין פתיחו (דניאל ז י) והספרים לדעתו הם מערכות השמים שגזרות השפלים תלויין בהם, ואמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, לומר לא אמחה אותך רק אמחה מן העם החטאים אשר חטאו לי במחשבתם ולא נהרגו, והוא מה שאמר (שמות ל״ב:ל״ה) ויגוף ה' את העם: ואיננו נכון בעיני, כי מלבד הנהרגים בחרב בני לוי והמתים במגפה היו רוב הקהל חוטאים לו כאשר כתבתי (רמב"ן על שמות ל״ב:ז׳): ולפי דעתי, כי משה אמר ועתה אם תשא חטאתם, ברחמיך, ואם אין מחני נא תחתם מספר החיים ואסבול אני ענשם, כענין שאמר הכתוב (ישעיה נג ה) והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו, והקב"ה השיבו, החוטא אמחה מספרי, ולא אותך שלא חטאת:
«Y ahora, si perdonas su pecado…». Rashi explica: «Si perdonas su pecado, será bueno y no te diré “bórrame”; pero, si no, bórrame». Se trata de un versículo abreviado, como muchos otros.
Según él, «de Tu libro» significa de toda la Torá, para que no digan acerca de Moshé que no era digno de pedir misericordia por ellos.
Pero, si fuera así, ¿qué respuesta le dio el Santo, bendito sea, al decir: «A quien haya pecado contra Mí, lo borraré de Mi libro»? No estaba considerando borrar a otra persona de Su libro. Quizá la respuesta significaría: «Solo borro a quien ha pecado contra Mí; tú no has pecado». Sin embargo, esto no es correcto.
Rabí Avraham Ibn Ezra dijo que «Tu libro que has escrito» se refiere a lo expresado en Daniel: «El tribunal se sentó y los libros fueron abiertos». Según él, los libros son las configuraciones celestiales de las cuales dependen los decretos de los seres inferiores.
«A quien haya pecado contra Mí, lo borraré de Mi libro» significaría: «No te borraré a ti, sino que borraré del pueblo a los pecadores que pecaron contra Mí en sus pensamientos y que no fueron ejecutados». Esto correspondería a: «Hashem golpeó al pueblo con una plaga».
Tampoco esta explicación me parece correcta, pues además de quienes fueron muertos por la espada de los hijos de Leví y de quienes murieron en la plaga, la mayoría de la congregación había pecado contra Él, como ya escribí.
En mi opinión, Moshé dijo: «Y ahora, si perdonas su pecado mediante Tu misericordia, bien; pero si no, bórrame en su lugar del libro de la vida y yo soportaré su castigo».
Es semejante a lo que dice la Escritura: «Él fue herido por nuestras rebeliones, aplastado por nuestras iniquidades; el castigo que nos proporcionó paz cayó sobre él y por sus heridas fuimos sanados».
El Santo, bendito sea, respondió: «Borraré de Mi libro al pecador, no a ti, que no has pecado».
Ramban on Exodus 32:23
ועתה לך נחה את העם כי אחרי שנחמתי מלכלותם נחם אתה אל אשר דברתי לך, אל מקום הכנעני והאמורי וגו', אבל לא רצה להזכיר כן שזה דרך כעס, כאומר מה שדברתי לך אעשה לכבודך, אבל לא אשא חטאתם, כי ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, אפקוד אותו עליהם אחרי בואם אל הארץ, וזה רמז לעת שיגלו ממנה, או למה שאמרו רבותינו (סנהדרין קב) שאין לך פורענות שאין בה אוקיא מעון העגל:
«Y ahora ve, conduce al pueblo». Después de haber desistido de exterminarlos, Dios dijo: «Condúcelos al lugar del cual te hablé, a la tierra del cananeo, del amorreo y de los demás pueblos».
No quiso mencionarlos expresamente porque hablaba todavía con ira. Es como si dijera: «Haré, por respeto a ti, lo que te había prometido, pero no perdonaré su pecado. En el día en que Yo juzgue, haré recaer sobre ellos su pecado».
Los castigaría después de que entraran en la tierra. Esto puede ser una alusión al momento en que fueran exiliados de ella. También puede referirse a la enseñanza de nuestros Sabios: no existe calamidad que no contenga una pequeña porción del castigo por el pecado del becerro.
Ramban on Exodus 32:24
ויגוף ה' את העם לא ספר הכתוב כמה היו המתים במגפה, כאשר ספר הנהרגים ביד בני לוי, וכאשר פירש במגפה של דבר קרח (במדבר יז יד), ושל בעל פעור (שם כה ט). אולי לא מתו במגפה אחת, אבל נגפם ה' למות בלא עתם, כענין שכתוב כי אם ה' יגפנו או יומו יבא (שמואל א כ״ו:י׳). ואולי לא חשש למנותם, כי כן לא מנה המתים בתבערה (במדבר יא א) ובקברות התאוה, שנאמר (שם יא לג) ויך ה' בעם מכה רבה מאד. אבל הנופלים על יד בני לוי פרט לכבודם, לומר שהרגו רבים בעם ולא פחדו מהם כי על ה' בטחו:
«Hashem golpeó al pueblo con una plaga». La Escritura no relata cuántos murieron en esta plaga, como sí contó a quienes fueron muertos por los hijos de Leví y como especificó las cifras en la plaga de Kóraj y en la de Baal Peor.
Quizá no murieron todos en una sola plaga, sino que Hashem los castigó haciendo que murieran antes de su tiempo, como está escrito: «Hashem lo golpeará, o llegará su día».
También es posible que el texto no considerara necesario contarlos, pues tampoco contó a quienes murieron en Taverá o en Kivrot Hataavá, acerca de quienes está escrito: «Hashem golpeó al pueblo con una plaga muy grande».
En cambio, especificó el número de quienes cayeron a manos de los hijos de Leví para honrarlos, mostrando que mataron a muchas personas del pueblo sin temerles, porque confiaban en Hashem.
Ramban on Exodus 32:25
ואמר על אשר עשו את העגל: שלא היו מן המשתחוים לו והזובחים לו, אבל היו מן העושים אותו, כלומר מן הנקהלים על אהרן והמביאים לו הזהב ובעבור שאמר שנענשו על מעשה העגל, לא על עבודתו, והם לא עשאוהו, פירש אשר עשה להם אהרן במצותם. ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל״ב:ל״ה) תרגם על דאשתעבדו לעגלא דעבד אהרן, ירצה לומר כי המגפפים והמנשקים וחפצים בו הם שהיו במגפה, ואונקלוס לא יתן בתרגומו מעשה אחד לשנים. וכן כל אשר עושים שם הוא היה עושה (בראשית לט כב) תרגם וכל דעבדין תמן על מימריה הוה מתעבד: והמגפה הזאת היתה אחרי שהרג משה העובדים והתפלל עליהם, ואמר ואם אין מחני נא, כי בעבור שהיה מוסר נפשו עליהם רחם עליהם הקב"ה, ואמר לו להעלותם אל הארץ ושישלח עמהם מלאך, ורצה לנכות להם מן העון הגדול כדי שיהיו ראוים לזה, ושלח המגפה הזאת בהם, או שגזר עליהם כן והחל הנגף: ואחרי זה חזר ואמר לו (שמות ל״ב:א׳) עלה מזה אתה והעם, לומר כי המגפה לא תמחה חטאתם לשכני בתוכם, והזכיר אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב, ואמר (שמות ל״ב:ב׳) וגרשתי את הכנעני וגו', כי בעבור המגפה שהביא או גזר עליהם נמחה קצת חטאתם, ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה ארץ זבת חלב ודבש, ורמז לו שלא תשחת הארץ ולא תחנף תחת יושביה מפני חטאתם, ושיגרש כל ששה העממים שהובטחו מתחלה עליהם: ואמר דרך רצוי (שמות ל״ב:ג׳) כי לא אעלה בקרבך, לטובתך, פן אכלך בדרך, בקשי ערפך והנה בכאן לישראל שתי פורעניות, האחת שלא ישרה שכינתו בתוכם, והשנית שישלח מלאך לפני משה עד שיגרש את האומות, אבל אחר שירשו את הארץ לא הבטיחם אפילו במלאך לעזור להם, כי לכך הזכיר "בדרך". ועל כל זה אמר (שמות ל״ב:ד׳) וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו, כאבלים: והנה השם רחמן מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר בדרך רחמים אמור לבני ישראל (שמות ל״ב:ה׳), כי עד עתה הזכיר "עמך" (שמות ל״ב:ז׳) ו"העם" (שמות ל״ב:א׳), ועתה יזכירם בשמם החביב, וצוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, וכן יעשו תמיד, ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי, כפי התאבלם והנחמם על עונם, כי אני בוחן לב וחוקר כליות ועל דרך האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך כי בדעת הרחמים יעשה בהם, כמו ואם לא אדעה (בראשית יח כא). וכבר פרשתיו (שם כ ד"ה זעקת):
«Por causa del becerro que hicieron». Estas personas no estaban entre quienes se prosternaron o sacrificaron ante él, sino entre quienes participaron en su fabricación, es decir, quienes se congregaron alrededor de Aharón y le llevaron el oro.
Como el texto dice que fueron castigados por hacer el becerro, y no por servirlo, aunque ellos no lo fabricaron directamente, explica: «que Aharón les hizo», es decir, que hizo por orden de ellos.
Onkelos tradujo: «Por haberse sometido al becerro que hizo Aharón». Quiere decir que quienes lo abrazaron, lo besaron y desearon fueron castigados mediante la plaga. Onkelos no utiliza en su traducción una misma expresión para dos acciones diferentes.
Así, acerca de Yosef está escrito: «Todo lo que hacían allí, él lo hacía», y Onkelos traduce: «Todo lo que hacían allí se realizaba conforme a su palabra».
Esta plaga tuvo lugar después de que Moshé matara a quienes habían servido al becerro y orara por el pueblo, diciendo: «Si no, bórrame». Debido a que Moshé estaba dispuesto a entregar su vida por ellos, el Santo, bendito sea, tuvo misericordia y le dijo que los hiciera subir a la tierra y que enviaría con ellos un ángel.
Quiso disminuir parte de su gran pecado para que fueran dignos de ello. Por eso envió contra ellos esta plaga, o decretó que la plaga comenzara a castigarlos.
Después volvió a decirle: «Sube de aquí, tú y el pueblo», indicando que la plaga no sería suficiente para borrar su pecado y permitir que la Presencia habitara entre ellos.
Mencionó «la tierra que juré a Avraham, Yitzjak y Yaakov», y dijo: «Expulsaré al cananeo…». Debido a la plaga que había enviado o decretado contra ellos, una parte de su pecado había sido borrada. Se reconcilió un poco con ellos, volvió a mencionar el mérito de sus antepasados y prometió cumplir el juramento de llevarlos a una tierra buena, una tierra que mana leche y miel.
También insinuó que la tierra no sería destruida ni profanada bajo sus habitantes a causa del pecado de Israel, y que expulsaría a los seis pueblos que inicialmente había prometido expulsar.
Como expresión de reconciliación dijo: «No subiré en medio de ti», para tu propio bien, «no sea que te consuma en el camino, porque eres un pueblo de dura cerviz».
Aquí se anuncian dos desgracias para Israel. La primera: la Presencia no habitaría entre ellos. La segunda: enviaría un ángel delante de Moshé hasta expulsar a las naciones. Sin embargo, después de que heredaran la tierra, ni siquiera les prometió que un ángel los ayudaría, pues por eso especificó «en el camino».
Acerca de todo esto se dice: «El pueblo oyó esta mala noticia y guardó duelo; ninguno se puso sus adornos», como hacen los dolientes.
Hashem es misericordioso y está lleno de compasión. Cuando vio que estaban de duelo, volvió a hablar con misericordia: «Di a los hijos de Israel». Hasta ahora los había llamado «tu pueblo» o simplemente «el pueblo»; ahora volvió a mencionarlos por su nombre amado.
Ordenó decirles que, para beneficio de ellos, no subiría en medio de ellos, para no consumirlos en un instante. Sin embargo, habían hecho bien al arrepentirse y guardar duelo por su pecado. Debían continuar así y entonces Él sabría qué hacer con ellos.
Esto significa: «Juzgaré su pecado conforme a Mi conocimiento, de acuerdo con el grado de su duelo y arrepentimiento por su iniquidad, pues Yo examino el corazón y los riñones».
Según el camino de la verdad, «sabré qué hacer contigo» significa que actuará con ellos mediante el conocimiento del atributo de la misericordia, como en: «Y si no, lo sabré». Ya lo expliqué allí.
