Ramban on Deuteronomy 10
Ramban on Deuteronomy 10:1
בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך אחר שהתנפלתי לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות אבל היו הראשונות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים:
«En aquel tiempo Hashem me dijo: Lábrate dos tablas». Después de haberme postrado ante Hashem durante aquellos cuarenta días y cuarenta noches, Él se reconcilió conmigo y aceptó escribir las segundas tablas. Sin embargo, las primeras eran obra de Dios y su escritura era escritura de Dios. Respecto a estas, me ordenó que la piedra fuera labrada por mis manos, aunque la escritura sería como la primera: realizada con el dedo de Dios.
Ramban on Deuteronomy 10:2
וטעם ועשית לך ארון עץ שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי לפניו שישברם וטעם ויהיו שם כאשר צוני ה' (דברים י׳:ה׳) שהיו שם עד שנעשה המשכן שצוני (שמות כה כא) ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך וזהו הטוב והישר בפסוקים האלה וכתב רש"י (רש"י על דברים י׳:א׳) ולא זהו ארון שעשה בצלאל שהרי לא נתעסקו במשכן אלא לאחר יום הכפורים כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן ובצלאל עשה המשכן ואח"כ ארון וכלים נמצא זה אחר היה וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה זה לשון הרב ודברי אגדה הם שמצא כתוב בתנחומא ויש לשאול ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה ולמה הוא יוצא עמהם למלחמה ואומרים ששברי הלוחות היו שם וכן באגדה אבל דברי יחיד הם שכך שנינו במסכת שקלים (ירושלמי פ"ו ה"א) תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר אחד שהיו שברי הלוחות מונחין בו וכו' ורבנן אמרי אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (ברכות ח ב"ב יד מנחות צט) אינו כן אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרוכת אין שם שני ארונות וכן שלמה לא הכניס לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד (מלכים א ח ו-ט)אבל הארון הזה של משה כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה וזהו הנכון על דעת רבותינו כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ ירמוז לארון שעשה בצלאל וזה כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י) כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים ואחרי כן עשו את העגל וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ היא המצוה לו ללוחות הראשונות והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה ויהיה פירוש ויהיו שם כאשר צוני ה' שהיו שם לעד לעולם כאשר צוהו ה' מתחלה (שם שם כא-כב) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שיעשה הארון והמשכן כי אלו לא שבר הלוחות הראשונות באהל מועד יהיו עד עשות בצלאל הארון וכן שברי הלוחות על כרחנו שם היו כי לא החזירם עמו להר וראיה לזה שלא הזכיר משה זו הצואה בסדר כי תשא כי שם הזכיר ארון בצלאל בפירוש וכאן לא הזכיר המשכן וכליו כי הם הרואים אותו ולפיכך הזכיר זה בקצרה ואל יקשה בעיניך שאמר ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לוחות אבנים כי השלים ענין הארון כאחד כי הנה צוהו השם פסל לך וגו' ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ שיעלה תחלה בלוחות ואחרי כן יעשה ארון עץ אבל האריך לומר ואכתב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון לומר שיהיו כראשונות במכתב וראוי שיהיו בארון המצוה כראשונות שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי ולכך השלים ואעש ארון להשלים המצוה והמעשה בקצרה ואחרי כן שב להאריך במוקדם:
El sentido de «Hazte un arca de madera» es que colocaras las tablas en su interior cuando descendieras. Esta arca era completamente de madera, incluyendo la cubierta superior, como es habitual en todas las arcas. Las tablas permanecieron allí hasta que fue construido el Mishkán. Entonces hicieron el Arca revestida de oro y el propiciatorio colocado sobre ella, de oro puro.
Dios no le dio esta orden respecto a las primeras tablas porque ante Él ya era manifiesto que serían quebradas.
El sentido de «Y permanecieron allí, como Hashem me había ordenado» es que permanecieron allí hasta que se construyó el Mishkán, respecto al cual me ordenó: «Pondrás el propiciatorio encima del Arca, y dentro del Arca colocarás el Testimonio que Yo te daré».
Esta es la interpretación buena y correcta de estos versículos.
Rashi escribió: «Esta no es el Arca que construyó Betzalel, pues no comenzaron a ocuparse del Mishkán sino después de Yom Kipur. Cuando Moshé descendió de la montaña, les ordenó realizar la obra del Mishkán. Betzalel construyó primero el Mishkán y después el Arca y los utensilios. Por tanto, esta era otra arca. Era la que salía con ellos a la guerra. La que hizo Betzalel no salió a la guerra excepto en los días de Elí; fueron castigados por ello y fue capturada».
Estas son palabras de una enseñanza homilética que el maestro encontró escrita en el Tanjumá.
Pero debemos preguntar: después de sacar de allí las tablas y colocarlas en el Arca construida por Betzalel, ¿qué había en esta primera arca y por qué salía con ellos a la guerra?
Dicen que allí estaban los fragmentos de las primeras tablas, y así aparece también en una enseñanza. Sin embargo, es la opinión de un solo Sabio.
Así estudiamos en el tratado Shekalim del Talmud de Jerusalén: «Rabí Yehudá, hijo de Rabí Ilai, dice: Había dos arcas con Israel en el desierto. En una estaban colocados los fragmentos de las tablas…». Pero los Sabios dicen: «Solo había una; salió una vez, en los días de Elí, y fue capturada».
La opinión habitual de nuestros Sabios en todos los lugares del Talmud no es que hubiera dos arcas, sino que las tablas enteras y los fragmentos de las tablas estaban colocados en una misma Arca.
Además, ¿dónde habría permanecido durante todos los años del desierto esta arca que contenía las primeras tablas? En el Mishkán, dentro del Santo de los Santos, detrás de la cortina, no había dos arcas. También Shelomó introdujo en el Santo de los Santos una sola Arca.
Cuando fue construida el Arca de Betzalel, guardaron el arca de Moshé, conforme a la ley aplicable a los objetos que habían servido a la santidad. Esta es la interpretación correcta según la opinión de nuestros Sabios.
Sin embargo, según el sentido literal, es posible que «Hazte un arca de madera» aluda al Arca que construyó Betzalel.
Al principio, Moshé había recibido la orden relativa al Mishkán y todos sus utensilios. La primera mitzvá fue: «Harán un Arca de madera de acacia», porque este era el propósito principal de todo el Mishkán: que el Nombre habitara sobre los querubines.
Después hicieron el becerro. Cuando Hashem se reconcilió con Moshé y le dijo que escribiría sobre estas tablas una escritura semejante a la primera, le ordenó brevemente que hiciera para ellas un arca de madera. Era la misma orden que le había dado respecto a las primeras tablas.
Así volvió a mencionar la primera mitzvá relacionada con el Mishkán, de la cual dependía todo lo demás. A partir de ello Moshé comprendió que debía construir el Mishkán y sus utensilios conforme a la orden original.
La expresión «Permanecieron allí como Hashem me había ordenado» significaría entonces que permanecieron allí para siempre, conforme a lo que Hashem había ordenado al principio: «Dentro del Arca colocarás el Testimonio que Yo te daré. Allí me encontraré contigo y hablaré contigo…».
Al descender de la montaña, Moshé colocó las tablas en la Tienda de Reunión hasta que fueran construidos el Arca y el Mishkán. Si no hubiera quebrado las primeras tablas, también ellas habrían permanecido en la Tienda de Reunión hasta que Betzalel construyera el Arca.
Igualmente, los fragmentos de las tablas necesariamente se encontraban allí, pues Moshé no los llevó nuevamente consigo a la montaña.
Una prueba de esta interpretación es que Moshé no menciona esta orden en la sección de Ki Tisá. Allí se menciona expresamente el Arca de Betzalel. Aquí, en cambio, no menciona el Mishkán ni sus utensilios, porque quienes lo escuchaban los tenían ante sus ojos. Por eso lo recordó brevemente.
No debe resultarte difícil que dijera primero: «Hice un arca de madera de acacia» y después: «Labré dos tablas de piedra». Completó primero todo el asunto del Arca como una unidad.
Hashem le había ordenado: «Lábrate dos tablas… sube a Mí a la montaña y hazte un arca de madera». Moshé debía subir primero con las tablas y después construir el Arca.
Sin embargo, la Escritura se extiende diciendo: «Escribiré sobre las tablas las palabras que estaban en las primeras tablas que quebraste, y las pondrás en el Arca», para indicar que serían semejantes a las primeras en su escritura y que era apropiado colocarlas en el Arca ordenada para las primeras, donde Dios se encontraría con los hijos de Israel y sería santificado mediante Su gloria.
Por eso Moshé completó diciendo: «Hice un arca», resumiendo la orden y su cumplimiento. Después volvió para extenderse en el acontecimiento anterior.
Ramban on Deuteronomy 10:3
וטעם ואפן וארד מן ההר ואשם את הלוחות בארון אשר עשיתי שעשיתיו ברדתי ויהיו שם לעד כאשר צוני ה' להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל:
El sentido de «Me volví y descendí de la montaña, y coloqué las tablas en el Arca que había hecho» es que Moshé construyó el Arca después de descender. «Permanecieron allí» significa que permanecerían allí para siempre, como Hashem le había ordenado, para que Su gloria habitara en medio de los hijos de Israel.
Ramban on Deuteronomy 10:4
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה מה ענין זה לכאן? ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה והלא ממוסרה באו לבני יעקן שנאמר (במדבר לג לא) "ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן"? ועוד שם מת אהרן והלא בהר ההר מת? צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר? אלא אף זו מן התוכחות: ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר בסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני הכבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם לדרך, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד, ומן הגדגד למוסרה, ובמוסרה עשיתם אבל גדול על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת ונדמה לכם כאלו הוא מת שם. וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנשתברו הלוחות, ולהודיעך שקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו את העגל. בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי מוסב לענין הראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם. וסמך זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם כל זה לשון רבינו שלמה מדברי אגדה (ירושלמי יומא פ"א ה"א). והוצרך רבי אברהם לומר בדרך הפשט כי בארות בני יעקן איננו בני יעקן, ומוסרה איננו מוסרות, אבל קדש נקרא בארות בני יעקן ושם (ב) מדבר הר ההר מוסרה משם נסעו הגדגדה איננו חר הגדגד רק הוא שם כלל לצלמונה ופונון ואובות ויטבתה הוא המקום הנקרא בארה (במדבר כא טז), וזה טעם ארץ נחלי מים, וידבק ומן הגדגדה יטבתה עם ויכהן אלעזר כי שם ביטבתה כהן אלעזר בכהונה גדולה והקריב קרבנות. וכל אלה דברי רוח כי איך יתכן שכל המקומות האלה הרבים שיהיו כולם מקומות חדשים שלא נזכרו במסעות? ועוד: שמנהג הכתוב בכל מקום לשנות מעט בהזכירו השמות פעמים בין בשם מקום בין בשם אדם, וכל שכן בכאן שהם שוים כי מוסרה ומוסרות איננו שנוי והפרש וכן חר הגדגד והגדגדה שם אחד ויטבתה שוה לגמרי? ועוד: כי בהר ההר כהן אלעזר כשמת אביו כאשר הלבישו הבגדים, כי מיד היה מרובה בבגדים, וזה משפט הכהנים הגדולים אפילו לדורות? והנראה בעיני כי הר ההר, גדול שבהרים וארוך פרסאות רבות, ושמו מוכיח כי הוא יקרא "הר", ויאמרו לו ההר לגודלו וארכו. וכך אמרו רבותינו (במדב"ר יט טז) שהיה הר על גבי הר והיה סוף ההר עד גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה, והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות ובני יעקן וחור הגדגד ויטבתה ועברונה ועציון גבר וקדש, ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב כי המחנה הגדול ההוא ביום אחד מהלכים כמו פרסה או פחות מכאן, ונסעו מקדש ויחנו בהר ההר שנכנסו בו במקום שפל אשר היה ברגלי ההר, ואז צוה ה' למשה (במדבר כ כה) והעל אותם הר ההר שיעלה למעלה אל ראשו הוא תחלת ההר והנה עלו אל ראשו של הר והגיעו כנגד מוסרות ומת אהרן שם, והוא שנאמר (שם פסוק כח) וימת אהרן שם בראש ההר והנה מיתתו במוסרה? ואפשר שהיו המקומות האלה בשמם נחשבים בהר עצמו ויקרא ראש ההר וכנגדו במישור מוסרות, ושם כל אחד מוסרה שיאמרו מוסרה אשר בהר ומוסרה אשר בשפלה. והיו במקום הנקרא חשמונה בארות בשדה, יקראו אותן בארות בני יעקן כי אנשי בני יעקן באים שם להשקות צאנם, והם עשאום כי שם מצאו מים חיים, ומשם נסעו למוסרה ומשם נסעו למוסרות ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן שהמקום ההוא זה שמו. וספר הכתוב "משם נסעו הגדגדה, ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים" להודיע שעמדו שם ימים בעבור הנחלים, וקצר במסעיהם שכבר באר אותם אבל אמר כי משם ממוסרה נסעו אל הגדגדה ואל יטבתה שהיא כולה ארץ נחלי מים, כי מן גדגד ועד יטבתה כולה משקה. ויתכן עוד שנאמר כי כאשר עלה אהרן אל ראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסרות או במוסרה עצמה ויקבר שם חזרו ישראל אל מוסרות לבכות ולספוד על קבר איש האלהים, והיו גדוליהם בכל השלשים יום עולים אל ראש ההר וסופדים לקדוש ה', וישובו אל המחנה במוסרה. ואחר השלשים יום נסעו ממוסרה אל חר הגדגד ומן הגדגדה יטבתה כי עתה בשובם הלכו מהרה. וזה דבר נכון מאד בישוב המקראות על אופנן והזכיר כי היה שם המקום יטבתה בעבור שהיה מקום טוב כי שם נחלי מים ושאר המדבר ארץ ציה וצמאון אשר אין שם מים. וטעם הזכירו מיתת אהרן עתה במקום הזה כי אמר (דברים ט׳:כ׳) "וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" ולא הגיעו עונש השמד לא בגופו ולא בזרעו כי לא מת עד שנת הארבעים שהיה זקן ושבע ימים וכהן בנו תחתיו. ואמר ובני ישראל נסעו ולא אמר ואתם כדרך כל הפרשה, כי בתוכחות ידבר עמהם להוכיח אותם אבל בזה יספר במסעי בני ישראל.
Ramban on Deuteronomy 10:5
בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי מוסב לענין ראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם לשון רש"י (רש"י על דברים י׳:ח׳) ואם כן יאמר כי מן העת ההיא הובדלו לפניו יתברך כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני או ירמוז למה שאמר להם (שמות לב כט) מלאו ידכם היום לה' כי יהיה זה לכם מלוא ידים בעבודת כהונה ולויה והנכון בעיני כי בעת ההיא השני כראשון (דברים י׳:א׳) כי בעת שאמר לו פסל לך שני לוחות אבנים (שמות לד א) נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן ואז נתרצה גם לאהרן ונצטוה (שם כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי וצוהו במלואים ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו שהיתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו לעבוד עבודת המשכן או יאמר כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם כי גם הם נושאים הארון וכן ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' (דברים ל״א:ט׳) והם שישרתו לשם ויברכו בשמו וטעם עד היום הזה בעבור כהונת אלעזר כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה:
«En aquel tiempo Hashem separó la tribu de Leví». Rashi explica que vuelve al primer asunto: «En aquel tiempo, durante el primer año después de salir de Egipto, os equivocasteis con el becerro, pero los hijos de Leví no se equivocaron; el Omnipresente los separó de vosotros».
Según esto, el versículo significa que desde aquel momento quedaron separados ante Él, aunque su separación práctica no tuvo lugar hasta el segundo año, en el segundo mes.
También podría aludir a lo que Moshé les dijo: «Consagrad hoy vuestras manos para Hashem», porque aquel acto sería para ellos una consagración para el servicio sacerdotal y levítico.
Lo correcto, en mi opinión, es que el segundo «en aquel tiempo» se refiere al mismo momento que el primero: cuando Dios dijo a Moshé: «Lábrate dos tablas de piedra».
Entonces Hashem se reconcilió con Israel y le ordenó construir el Mishkán. En aquel momento también se reconcilió con Aharón y ordenó: «Harán vestiduras sagradas para tu hermano Aharón y para sus hijos, para santificarlo y que ejerza el sacerdocio ante Mí». También le ordenó los días de consagración.
Por eso se menciona que Elazar ejerció el sacerdocio en lugar de su padre: la unción que habían recibido era para un sacerdocio eterno durante todas sus generaciones.
La separación de toda la tribu fue considerada un único asunto. Desde aquel día estaba determinado ante Él que la tribu de Leví fuera entregada completamente a Su servicio, para realizar la obra del Mishkán.
También es posible que la tribu de Leví fuera separada en aquel momento para que los sacerdotes procedieran de ella, pues también ellos transportan el Arca.
Así está escrito: «La entregó a los sacerdotes, hijos de Leví, que transportaban el Arca del Pacto de Hashem». Ellos servirían al Nombre y bendecirían mediante Su Nombre.
El sentido de «hasta el día de hoy» se refiere al sacerdocio de Elazar. Es como si dijera: «Entonces los separó para servirlo, y así ha permanecido hasta el día de hoy».
Ramban on Deuteronomy 10:6
וטעם על כן לא היה ללוי הוא בעבור שכולם משרתים ועוזרים את הכהנים בעבודתם כי כל דבר המקדש בעבור הקרבנות וכן אמר (במדבר יח ב) וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך:
El sentido de «Por eso Leví no tuvo porción ni heredad» es que todos los miembros de la tribu sirven y ayudan a los sacerdotes en su trabajo. Todo lo relacionado con el Santuario existe en función de los sacrificios.
Así está escrito: «También a tus hermanos, la tribu de Leví, la tribu de tu padre, hazlos acercarse contigo; que se unan a ti y te sirvan».
Ramban on Deuteronomy 10:7
ואנכי עמדתי בהר על דעת רבותינו (סדר עולם ו) יאמר שעמד בהר כשעלה שם ושני הלוחות בידו כימים הראשונים של לוחות הראשונות ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה' אלי גם בפעם השלישית כי עבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וגו' (שמות לד ו) ובקש ממנו (שם שם ט) וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו ונענה ואמר קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ וזהו וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך (שם שם י):
«Yo permanecí en la montaña». Según nuestros Sabios, significa que Moshé permaneció en la montaña cuando subió con las segundas tablas en su mano, durante un período semejante a los primeros días de las primeras tablas: cuarenta días y cuarenta noches.
«Hashem me escuchó también esta tercera vez», porque Hashem pasó delante de él y proclamó: «Hashem, Hashem, Dios misericordioso…». Moshé le pidió: «Perdona nuestra iniquidad y nuestro pecado, y tómanos como heredad».
Dios respondió a su plegaria y dijo: «Levántate, marcha delante del pueblo, para que entren y hereden la tierra».
Este es el sentido de: «Todo el pueblo en medio del cual estás verá la obra de Hashem, pues es temible lo que Yo haré contigo».
Ramban on Deuteronomy 10:8
וטעם לא אבה ה' השחיתך שלא רצה שלא תבאו ותירשו את הארץ כטעם ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה (במדבר לב טו) ועל דרך האמת לא רצה שתהיה משחת ממנו שלא יהיה שמו הגדול עמך וכבר רמזתי זה הענין בסדר כי תשא:
El sentido de «Hashem no quiso destruirte» es que no quiso impedir que entrarais y heredarais la tierra.
Es semejante a: «Volveréis a dejarlo en el desierto y destruiréis a todo este pueblo».
Según el camino de la verdad, significa que no quiso que desapareciera de ti la fuerza destructora, es decir, que Su gran Nombre dejara de acompañarte. Ya insinué este asunto en la sección de Ki Tisá.
Ramban on Deuteronomy 10:9
מה ה' אלהיך שואל מעמך נמשך אל לטוב לך יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך כטעם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה ז) רק הכל הוא לטוב לך ואמר הטעם כי לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה וכולם נותנים כבוד לשמו איננו צריך לך רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים בכם שאתם מבחר זרעם ולא בישמעאל ולא בעשו:
«¿Qué pide de ti Hashem, tu Dios?» está conectado con «para tu propio bien».
Significa: Él no pide de ti ninguna cosa que necesite para Sí mismo; todo lo que pide es para tu propio beneficio. Es semejante a: «Si eres justo, ¿qué le das?».
Todo es para tu bien.
La razón es que «a Hashem, tu Dios, pertenecen los cielos, los cielos de los cielos, la tierra y todo cuanto hay en ella». Todos ellos dan gloria a Su Nombre. Él no te necesita.
Solo sintió amor por tus antepasados y eligió después de ellos a su descendencia entre todos los pueblos: a vosotros, que sois la mejor parte de su descendencia, y no a Yishmael ni a Esav.
Ramban on Deuteronomy 10:10
וטעם כיום הזה כי כן יהיה בכל זרעם לעולם וכבר פירשתי (רמב"ן על דברים ז׳:ז׳) החשק והבחירה ופירוש שמי השמים גלגלי ארבעה יסודות שהם בכח השמים למטה מהם כענין הארץ וכל אשר עליה (נחמיה ט ו) וכן אמר במזמור הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים (תהילים קמ״ח:א׳) והזכיר מלאכיו וצבאיו ושמש וירח וכוכבי אור ואחר כך הללוהו שמי השמים:
El sentido de «como en este día» es que así será con toda su descendencia para siempre.
Ya expliqué el significado del amor y de la elección.
«Los cielos de los cielos» se refiere a las esferas de los cuatro elementos, que existen potencialmente en los cielos situados por encima de ellos. Es semejante a «la tierra y todo cuanto hay sobre ella».
Así se dice en el salmo: «Alabad a Hashem desde los cielos, alabadlo en las alturas». Primero menciona a Sus ángeles, Sus ejércitos, el sol, la luna y las estrellas luminosas; después dice: «Alabadlo, cielos de los cielos».
Ramban on Deuteronomy 10:11
ומלתם את ערלת לבבכם שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת לא כאשר עשיתם עד היום שלא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע:
«Circuncidad el prepucio de vuestro corazón». Que vuestro corazón quede abierto para conocer la verdad, y no sea como hasta hoy, cuando Hashem todavía no os había dado un corazón para comprender, ojos para ver y oídos para escuchar.
Ramban on Deuteronomy 10:12
וערפכם לא תקשו עוד שלא תהיו כאבותיכם דור סורר ומורה שישבו עם המצרים וילמדו מעשיהם והם קשים לעזוב דרכם כמו שעשו את העגל וקראם שם (שמות לב ט) עם קשי ערף שלא ישובו מן הטעות שנכנס בלבם לחשוב שיש תועלת בעבודת המלאכים או צבא השמים אבל אתם תדעו ותשכילו ותאמינו כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אלהי האלהים הם מלאכי מעלה ואדוני האדונים כל צבא השמים אשר להם ממשלה בשפלים כי הוא האדון אשר שם להם משטרם בארץ ולו הגדולה והגבורה והוא נורא בתפארת עוזו אשר לא ישא פנים לאחד מן האלהים והאדונים להגן על עובדיהם ולא יקח שחד מיד אדם ופירשו בשחד שאפילו חסיד גמור שיעבור עבירה לא יקח ממנו מצוה ממצותיו בשחד לכפר לו אבל יענישהו על חטאיו ויגמול לו ככל טובותיו ואונקלוס תרגם דלית קדמוהי מסב אפין ואף לא לקבלא שוחדא יתכוין לפרש שהוא משבחי השלילות בבורא יתברך יאמר הכתוב שאין השם בענין שישא פנים כי לא יראנו האדם וחי והכל כאין נגדו ומאפס ותהו נחשבו לו ולא בענין שיקח שוחד וממון מאדם כמלכים ושופטי הארץ והנכון בעיני שיאמר אשר לא ישא פנים לגדולי בני אדם בריבם עם קטניהם ולא יקח שוחד מעשיריהם בריבם עם דל כי הוא עושה משפט יתום ואלמנה מן הגדולים וקבע את קובעיהם נפש ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה והם כל צרכי האדם והנה הוא יפרנס העניים אשר אין להם אוהב ורע:
«No endurezcáis más vuestra cerviz». No seáis como vuestros antepasados, una generación rebelde y desobediente, que habitó con los egipcios y aprendió sus prácticas. Les resultaba difícil abandonar sus caminos, como demostraron al fabricar el becerro.
Allí fueron llamados «pueblo de dura cerviz», porque no abandonaban el error que había penetrado en su corazón: pensar que existía algún beneficio en el culto a los ángeles o a los ejércitos celestiales.
Vosotros, en cambio, debéis saber, comprender y creer que «Hashem, vuestro Dios, es Dios de los dioses y Señor de los señores».
«Dios de los dioses» se refiere a los ángeles superiores. «Señor de los señores» se refiere a todo el ejército celestial, al cual se le ha concedido autoridad sobre los seres inferiores.
Él es el Señor que estableció sus funciones sobre la tierra. A Él pertenecen la grandeza y el poder. Es temible en el esplendor de Su fortaleza.
«No favorece a nadie» significa que no favorecerá a ninguno de los llamados dioses o señores para proteger a quienes los sirven.
«No acepta soborno» significa, según una interpretación, que incluso si un hombre completamente justo comete una transgresión, Dios no tomará una de sus mitzvot como soborno para perdonarlo. Lo castigará por sus pecados y lo recompensará por todas sus buenas obras.
Onkelos tradujo: «Ante Él no existe aceptación de rostros ni recepción de soborno». Su intención parece ser interpretarlo como una de las alabanzas negativas aplicadas al Creador, bendito sea.
La Escritura diría que Hashem no pertenece a una categoría en la que tenga sentido favorecer un rostro, porque «el ser humano no puede verlo y vivir». Todo es como nada ante Él; los seres son considerados inexistencia y vacío en Su presencia.
Tampoco pertenece a una categoría en la que pueda aceptar soborno o dinero de una persona, como hacen los reyes y jueces de la tierra.
Lo correcto, en mi opinión, es que significa que no favorecerá a los hombres importantes cuando litiguen contra personas pequeñas, ni aceptará soborno de los ricos cuando litiguen contra los pobres.
Él hace justicia al huérfano y a la viuda frente a los poderosos, y «quita la vida a quienes les arrebatan sus bienes». Ama al extranjero y le proporciona alimento y vestidura, que representan todas las necesidades humanas.
Él alimenta a los pobres que carecen de amigo y protector.
Ramban on Deuteronomy 10:13
כי גרים הייתם בארץ מצרים מום שבך אל תאמר לחברך לשון רש"י (רש"י על דברים י׳:י״ט) וכבר פירשתי בסדר ואלה המשפטים (שמות כב כ):
«Porque extranjeros fuisteis en la tierra de Egipto». Rashi explica: «El defecto que tú posees no se lo reproches a tu compañero». Ya expliqué este asunto en la sección de Mishpatim.
Ramban on Deuteronomy 10:14
וטעם הוא תהלתך והוא אלהיך הוא יהיה תהלתך שתתן כל תהלתך אליו אותו תהלל תמיד וכבודו לאחר לא תתן ותהלתו לפסילים ולא אל האלהים והאדונים הנזכרים או יאמר הוא תהלתך שבו אתה מהולל על כל העמים כלשון כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח) ה' עזי ומעזי (ירמיהו טז יט):
El sentido de «Él es tu alabanza y Él es tu Dios» es: Él debe ser el objeto de toda tu alabanza. Dirige hacia Él toda alabanza y alábalo constantemente.
No entregues Su gloria a otro ni Su alabanza a los ídolos, ni a los «dioses» y «señores» anteriormente mencionados.
También puede significar: «Él es tu alabanza», es decir, por medio de Él tú eres alabado por encima de todos los pueblos.
Es semejante a: «Porque Tú eres el esplendor de su fuerza», y: «Hashem es mi fuerza y mi fortaleza».
Ramban on Deuteronomy 10:15
והוא אלהיך שיחד שמו עליך שתהיה לו לעם והוא יהיה לך לאלהים ולא כשאר האומות אשר הוא להם אלהי האלהים אשר חלק להם כמו שפירשתי (ויקרא יח כה) כי עשה עמך הגדולות והנוראות שמהם תכיר כי אתה חבלו ונחלתו ועיניו תמיד עליך לטוב:
«Y Él es tu Dios». Ha unido Su Nombre contigo para que seas Su pueblo y Él sea tu Dios.
No es como con las demás naciones, para las cuales Él es únicamente «Dios de los dioses» a quienes las distribuyó, conforme a lo que expliqué.
Él hizo contigo aquellas grandes y temibles obras. A partir de ellas reconocerás que eres Su porción y Su heredad, y que Sus ojos están siempre sobre ti para hacerte bien.
