Ramban on Deuteronomy 22

Ramban on Deuteronomy 22:1

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים זו מצוה מבוארת שאמר בתורה (שמות כג ד) כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו והוסיף בכאן לאמר נדחים כי תועה שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול ועתה הזכיר נדחים שברחו ממנו והרחיקו והזכיר "שה" שהוא כאבד ולכך ביאר בכאן ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך ואמר וכן תעשה לחמורו שהוא בהמה טמאה וכן תעשה לשמלתו אע"פ שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי החיים ואין ההפסד בה מצוי כבהם שאפשר שימותו וכן תעשה לכל אבדת אחיך מכל כלי ביתו אף על פי שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה ועל מדרש רבותינו (ספרי מה ב"מ ל) הוסיף עוד בכאן דברים רבים כגון והתעלמת פעמים שאתה מתעלם השב אפילו מאה פעמים (ב"מ לא) תשיבם אפילו לגנתו ולחרבתו (שם) והחזירה בסימנים ודברים אחרים נדרשים בפרשה:

«No verás el toro de tu hermano o su oveja extraviados». Este es un precepto ya explicado anteriormente. La Torá había dicho: «Cuando encuentres el toro de tu enemigo o su asno extraviado, ciertamente se lo devolverás». Aquí añade la palabra «desviados». Un animal «extraviado» se ha apartado de su camino y puede ser devuelto a él sin gran esfuerzo. Ahora menciona animales «desviados», que huyeron de su propietario y se alejaron. También menciona una oveja, que se pierde con facilidad. Por eso explica aquí: «Si tu hermano no vive cerca de ti o no lo conoces, lo recogerás dentro de tu casa». Dice asimismo: «Así harás con su asno», aunque es un animal impuro. «Así harás con su vestimenta», aunque una vestimenta no es tan querida por su propietario como los seres vivos y no existe respecto de ella un riesgo de pérdida tan frecuente como en los animales, que podrían morir. «Así harás con todo objeto perdido de tu hermano», incluyendo cualquier utensilio de su casa, aunque no sea tan querido como la vestimenta con la que se cubre. Conforme a la interpretación de nuestros sabios, la Escritura añade aquí muchos otros detalles. Por ejemplo: «No podrás desentenderte»: existen ocasiones en que puedes desentenderte. «Ciertamente devolverás»: incluso cien veces. «Se los devolverás»: incluso a su jardín o a su ruina protegida. También enseña la devolución mediante señales identificadoras y otras normas derivadas de esta sección:

Ramban on Deuteronomy 22:2

ואם לא קרוב אחיך אליך שאינו קרוב אצלך כי אינך מתחייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבדה להשיבה אליו או שלא ידעת אותו כלל ובספרי (תצא מז) אין לי אלא קרוב רחוק מנין תלמוד לומר ולא ידעתו וא"כ יאמר ואם לא קרוב אחיך אליך בעירך שתשאל עליו ותדענו יהיה עמך עד דרוש אחיך אותו:

«Si tu hermano no está cerca de ti». Significa que no vive cerca de ti, porque no estás obligado a viajar a otra tierra llevando el objeto perdido para devolvérselo. También puede significar que no conoces en absoluto a su propietario. En el Sifré dijeron: «Solamente sé la ley cuando está cerca. ¿De dónde se aprende el caso de alguien lejano? De “y no lo conoces”». Por tanto, el versículo significa: Si tu hermano no está cerca de ti dentro de tu ciudad, de modo que puedas preguntar por él y reconocerlo, el objeto permanecerá contigo hasta que tu hermano lo busque:

Ramban on Deuteronomy 22:3

והוסיף במצות הטעינה להזהיר עליה במצות לא תעשה כי בתורה אמר (שמות כג ה) עזב תעזב עמו מצות עשה. ועוד הוסיף נופלים בדרך כי שם אמר רובץ תחת משאו ולא הזכיר שם רק החמור שדרכו לטעון משוי גדול וירבץ תחתיו. ואמר בכאן אחיך ושם אויבך ושונאך לאמר תעשה עמו כן וזכור האחוה ותשכח השנאה:

Añadió respecto del precepto de descargar o levantar la carga una prohibición negativa. En la Torá había dicho: «Ciertamente lo ayudarás», lo cual constituye un precepto positivo. Aquí añadió «caídos en el camino». Allí había dicho solamente «echado bajo su carga» y mencionó únicamente el asno, porque suele transportar una carga pesada y acostarse debajo de ella. Aquí dice «tu hermano», mientras que allí decía «tu enemigo» y «quien te odia». El sentido es: actúa de esta manera con él, recuerda la fraternidad y olvida el odio:

Ramban on Deuteronomy 22:4

כי יקרא קן צפור לפניך גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח) כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ואם כן אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו אבל הכל הרחקה ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך כי זו אחת משתי סברות סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (משלי ל ה) כל אמרת אלוה צרופה וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך וכבר ארז"ל (סנהדרין כא) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו' ודרשו (פסחים קיט) ולמכסה עתיק זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד) שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג) ואמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חקה דכתיב (זכריה יד ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון יקפאון כתיב דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיהו מב טז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לר' עקיבא הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן והרב הזכיר מהן אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתי ענין אחר להם שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם וזהו לצרף בהן שיהיו ככסף צרוף כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח) בפרשת זאת החיה וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב) הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות ונאמר כל אמרת אלוה צרופה למה שיהא מגין עליך הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת כנראה מפשוטיהם ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית אין התועלת לו רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו כי דבורנו וזכרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולם לנו ולא להקב"ה לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה והביאו ראיה אחרת או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח) טמאים המה לכם ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת ואמרם אם חכמת חכמת לך הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות והמצות הגזירות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו כמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא א"כ כלם לתועלתנו בלבד וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו ואמר (שם פסוק ז) או מה מידך יקח וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום והשיבו על השאלה הזאת אי זהו כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח והיינו כבוד המקום משמע דלנפשיה הוא דמהני כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים אינן לכבוד ה' יתברך אבל לרחם על נפשותינו וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך וכן אמר בתורה (דברים י׳:י״ג) לטוב לך כאשר פירשתי (שם פסוק יב) וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (דברים ו׳:כ״ד) והכוונה בכלם לטוב לנו ולא לו יתברך ויתעלה אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות וכן מה שאמרו (ברכות לג) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו שאם כן היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו (קידושין פב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב) קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג) אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד אמר רבי רחמאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא מאי ואת הבנים תקח לך אמר רבי רחמאי אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו' והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים:

Ramban on Deuteronomy 22:5

ועשית מעקה מצות המעקה מחודשת או מבוארת מלא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט טז) אבל מצות הכלאים מבוארת שכבר אמר (שם פסוק יט) שדך לא תזרע כלאים והנה במשמע ההוא כל מקום הנזרע והוסיף בכאן כי אם יזרע הכרם כלאים יקדש הזרע אשר יזרע ותבואת הכרם לומר שיאסר בהנאה כהקדש וטעם "פן" כמו כי תקדש וכן ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו (שם י ז) וכן ולא תגעו בו פן תמותון (בראשית ג ג) ויתכן שפירושו כמו פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה (דברים ל״ב:כ״ז) כענין שמא לומר לא תזרע אותו כלאים פן יצמח ויאסר עליך הכל כי אינן נאסרין אלא כמו ששנינו (כלאים פ"ז ה"ז) תבואה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן:

«Harás un pretil». El mandamiento del pretil es un precepto nuevo, o quizá una explicación de «No permanecerás indiferente ante la sangre de tu prójimo». Pero el precepto de las mezclas ya había sido explicado, pues está escrito: «No sembrarás tu campo con mezcla». Aquella expresión incluye cualquier lugar destinado a la siembra. Aquí añadió que, si alguien siembra una viña con mezcla, «se santificará la semilla que sembraste y el producto de la viña», es decir, quedarán prohibidos para cualquier beneficio como algo consagrado. La palabra «no sea que» posee el sentido de «porque quedará consagrado». Es semejante a: «No salgáis de la entrada de la Tienda de Reunión, no sea que muráis», y «no lo toquéis, no sea que muráis». También es posible que signifique literalmente «quizá», como en: «No sea que sus adversarios lo interpreten erróneamente, no sea que digan: nuestra mano es poderosa». El sentido sería: No siembres allí mezclas, no sea que crezcan y todo quede prohibido para ti. No quedan prohibidas sino cuando alcanzan la etapa enseñada en la Mishná: el grano queda consagrado cuando arraiga, y las uvas cuando adquieren el tamaño de un grano blanco:

Ramban on Deuteronomy 22:6

ואמר לא תחרש בשור ובחמר והוא הדין לכל מיני הכלאים והיא מצוה מבוארת מן בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט) שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן וביאר בשעטנז שאיננו רק בצמר ופשתים והזכיר לא תלבש ללמד שאין העליה אסורה אלא בענין לבישה:

Dice: «No ararás con toro y asno juntos». La misma ley se aplica a todas las especies mezcladas. Este es un precepto explicado a partir de «No harás aparear a tu animal con una especie diferente», porque todo agricultor suele llevar su pareja de animales a un mismo establo y podría hacerlos aparear. Respecto del shaatnez, explicó que la prohibición solamente se aplica a lana y lino. Mencionó «no vestirás» para enseñar que el simple hecho de colocar la prenda sobre el cuerpo no está prohibido sino cuando se hace de manera semejante a vestirla:

Ramban on Deuteronomy 22:7

כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה טעמו: כאשר יקח האיש אשה בלקוחי התורה, שהם הקדושין בכסף, והיא המאורסה אשר יזכיר (דברים כ״ב:כ״ג); ואחרי ימים בא אליה ושנאה, שלא היתה עריבה אליו בביאתה; והשכים בבקר ובא לבית-דין וטען שלא מצאה בתולה; והנה זה מתכוין להוציאה בלא מוהר הבתולות, שהיא הכתובה שכתב לה, ומפני כי בחזקת בתולה נתקדשה אליו הוא טוען עליה שזנתה תחתיו; ולפיכך אמר הכתוב (דברים כב כ): ואם אמת היה הדבר כדברי הבעל, וסקלוה; והאמת לא יודע רק על פי שנים עדים. ולפי שהכתוב יפרש בזנוני הבתולות, כי כאשר תהיה מאורסה תסקל וכאשר לא אורסה היא פטורה, לא הוצרך לפרש כאן "ואם אמת היה שזינתה בארוסיה ושזינתה ברצונה וסקלוה", ואמר ברמז (דברים כב יא): "כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה", והנבלה היא בעשותה כן לרצונה.

«Cuando un hombre tome una mujer, entre a ella y llegue a odiarla». Su sentido es: Cuando un hombre tome una mujer mediante la forma de adquisición establecida por la Torá, es decir, kidushín mediante dinero, convirtiéndola en la joven desposada que se mencionará posteriormente, y después de cierto tiempo entre a ella y la odie porque la relación con ella no le resultó agradable. A la mañana siguiente se presenta ante el tribunal y afirma que no la encontró virgen. Su intención es expulsarla sin pagar el precio establecido para las vírgenes, es decir, la ketubá que escribió para ella. Puesto que la recibió bajo la presunción de virginidad, afirma que ella cometió adulterio durante el compromiso matrimonial. Por eso la Escritura dice que, si el asunto es verdadero conforme a las palabras del marido, será lapidada. La verdad solamente puede ser establecida mediante dos testigos. La Escritura explicará posteriormente que, en las relaciones ilícitas de las jóvenes, una mujer desposada es lapidada, mientras que una no desposada no recibe aquella pena. Por eso no necesitaba explicar aquí expresamente: «Si fuera verdad que cometió adulterio durante el compromiso matrimonial, voluntariamente, será lapidada». Lo indica de manera alusiva mediante: «Cometió una infamia en Israel, prostituyéndose en la casa de su padre». La infamia consiste en haberlo hecho voluntariamente:

Ramban on Deuteronomy 22:8

ולזנות הוא כאשר תשטה אשה תחת אישה, כי הנערה אשר לא אורשה לא תקרא זונה בשכבה עם אחד העם, אבל היא מיועדת לו (שמות כב טו).

«Prostituyéndose» se aplica cuando una mujer se desvía estando bajo la autoridad de su marido. Una joven que todavía no fue desposada no recibe el nombre de prostituta por mantener relaciones con un hombre del pueblo. En tal caso, aquel hombre queda obligado a tomarla como destinada para él:

Ramban on Deuteronomy 22:9

ופרשו השמלה הרי זה משל מחוורין הדברים כשמלה לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ב:י״ז) והוא מדרשו של רבי ישמעאל בספרי (תצא רלז) ובמכילתא (משפטים יג) ואין צורך כי זאת לפנים בישראל מכניסין החתן והכלה לחופה ובודקין אותן והעדים משמרים להם מבחוץ והם שהחכמים קורין להם שושבינין וכאשר יפרדו נכנסין העדים שם ולוקחין השמלה אשר שכב אותה עליה ויראו הדמים וזה ידוע בתלמוד (כתובות מו ירושלמי שם פ"א ה"א) ובספרי אגדה וקורין השמלה ההיא סודר ולכך יאמר הכתוב שיפרשו אביה ואמה השמלה אשר לקחו מיד העדים ויאמרו אלה בתולי בתי ובודאי שצריך לחוור הדברים בענינים הרבה שהכתוב יקצר בהם אבל לא אמר הרי זה משל אלא המחייב מוציא שם רע אע"פ שלא בעל ופשוטו של מקרא כדברי האומר עד שבעל וכך אמרו בגמרא (שם מו) רבי אלעזר בן יעקב אומר שמלה ממש והלכה כדבריו וכן טעם הפרשה כי אמר הכתוב תחלה ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנערה ידבר בשניהם ואחר כן שב לאב לבדו ואמר אבי הנערה וגו' וחזר ואמר ופרשו השמלה בשניהם והטעם כי התביעה הזאת לאב לבדו הוא שהקנס שלו אבל שתף האם במעשה מפני שענין השמלה הנשים יתעסקו בה והן היודעות והבקיאות בדמים ולאם ראוי שתתפוש ותביא אותה לב"ד אבל טענת את בתי נתתי לאיש הזה לאב בלבד היא והאם לאו בעלת דברים דידיה היא או אחר שיסדר האב טענותיו בב"ד יתפוש בשמלה אשר הביאה אשתו תחת כנפות כסותה ויפרשו אותה שניהם בב"ד והנה לא הוזכרה האם בפרשה ולא באה לב"ד כלל אלא מפני ענין השמלה שהוא ממש כאשר פירשתי:

«Extenderán la sábana». Rashi explicó: «Es una metáfora: harán que las cosas queden tan claras como una sábana». Esta es la interpretación de Rabí Yishmael en el Sifré y en la Mejiltá. Pero no existe necesidad de entenderlo como metáfora. Antiguamente en Israel introducían al novio y a la novia en la cámara nupcial y los examinaban. Los testigos llamados por los sabios shoshvinín permanecían vigilando desde el exterior. Cuando los novios se separaban, los testigos entraban allí, tomaban la sábana sobre la cual ella había estado acostada y examinaban la sangre. Esto es conocido en el Talmud y en los libros de agadá. Aquella sábana recibía el nombre de sudar. Por eso la Escritura dice que el padre y la madre extenderán la sábana recibida de manos de los testigos y dirán: «Estas son las señales de virginidad de mi hija». Ciertamente será necesario también aclarar el asunto mediante numerosos detalles que la Escritura omite brevemente. Pero solamente quien sostiene que el calumniador queda obligado aunque no haya mantenido relaciones necesita decir que se trata de una metáfora. El sentido simple del versículo sigue la opinión de quien sostiene que solamente queda obligado después de haber mantenido relaciones. Así dijeron en el Talmud: «Rabí Elazar ben Yaakov dice: una sábana real». La halajá sigue su opinión. Este es también el sentido de la estructura de la sección. Al principio dice: «El padre de la joven y su madre tomarán y sacarán las señales de virginidad de la joven». Habla de ambos. Después vuelve a mencionar únicamente al padre: «El padre de la joven dirá…». Finalmente vuelve a decir respecto de ambos: «Extenderán la sábana». La razón es que la reclamación económica corresponde únicamente al padre, pues la multa le pertenece. Pero la madre participa en el acto porque el asunto de la sábana es atendido por las mujeres. Ellas conocen y comprenden mejor la sangre. Corresponde a la madre tomar la sábana y llevarla al tribunal. Pero la afirmación «entregué mi hija a este hombre» corresponde solamente al padre. La madre no es la parte litigante frente al marido. También puede ser que, después de que el padre presente sus argumentos ante el tribunal, tome la sábana que su esposa llevó oculta bajo los pliegues de su vestimenta y ambos la extiendan ante el tribunal. La madre no habría sido mencionada en esta sección ni habría acudido al tribunal si no fuera por el asunto de la sábana, que debe entenderse literalmente, como expliqué:

Ramban on Deuteronomy 22:10

וטעם וענשו אתו מאה כסף אחרי המלקות הנדרש מויסרו אותו (כתובות מו) כי המנהג לכתוב לבתולה מוהר חמשים כסף והנה זה הוציא עליה שם רע בעבור ששנאה ורצה להוציאה בלא כלום ולכן ענשו הכתוב במאה כסף כי התורה תעניש בכפל כענין שנים ישלם (שמות כב ג) אע"פ שהכתובה מדבריהם למי שיתנה עמה או ישאנה סתם אבל המנהג היה לכתוב מוהר לבתולות כמו שנאמר (שם שם טז) כמהר הבתולות והרוב יעשו כן ואם לא היתה כתובה לאשה הזאת למה ישים עליה עלילות דברים מפני שבא עליה ושנאה יכתוב לה גט ויפטר ממנה דכתיב (מלאכי ב טז) כי שנא שלח:

El sentido de «lo multarán con cien monedas de plata» es que esto ocurre después de los azotes, aprendidos de «lo castigarán». La costumbre era escribir para una virgen un precio matrimonial de cincuenta monedas de plata. Este hombre difundió una acusación maliciosa contra ella porque llegó a odiarla y quería expulsarla sin entregarle nada. Por eso la Torá lo castigó con cien monedas de plata, pues la Torá suele imponer una sanción doble, como en «pagará el doble». Aunque la ketubá es de origen rabínico para quien establece expresamente aquella condición o se casa sin especificar, la costumbre de escribir un precio matrimonial para las vírgenes ya existía, como está escrito: «conforme al precio matrimonial de las vírgenes». La mayoría procedía de este modo. Si esta mujer no hubiera tenido ketubá, ¿por qué habría de acusarla falsamente solamente porque mantuvo relaciones con ella y llegó a odiarla? Podría escribirle un documento de divorcio y separarse de ella, como está escrito: «Si la odia, que la envíe»:

Ramban on Deuteronomy 22:11

ומתו גם שניהם להוציא לעושה מעשה חדודים שאין האשה נהנית מהם גם לרבות הבאים אחריהם לשון רבינו שלמה ולא הבינותי מהו וכי בתולה היא זו שנמעט או נצטרך לרבות הבאים אחריהם מה לי ראשון מה לי שני ושלישי ועוד היה לו לומר הבאים אחריו ובנוסחאות שלנו בספרי (תצא קב) שניהם ולא העושה מעשה חדודין כשהוא אומר גם שניהם לרבות הבאים מאחוריהם והיא ביאה שלא כדרכה וריבה אותה הכתוב בכאן וכל העריות למדות זו מזו ועל דרך הפשט גם שניהם האיש הפושע בחטא יותר שהוא התובע והמפתה והעושה מעשה וגם האשה והזכיר זה הכתוב ופירש גם שניהם האיש השוכב וגם האשה וכן דרך הכתובים לתלות החטא באיש כאשר פירשתי (ויקרא כ יז) בערות אחיו גלה ערירים יהיו ויש אומרים כי טעם האיש השוכב עם האשה והאשה תוספת ביאור כמו יביאה את תרומת ה' (שמות לה ה) אותו את נבוכדנצר (ירמיהו כז ח) ובספרי (שם) האיש השוכב עם האשה אע"פ שהיא קטנה והאשה אע"פ שנבעלה לקטן אם כן טעמו גם שניהם גם כל אחד מהם האיש או האשה המגיע מהם לחיוב:

«Morirán ambos». Rashi explicó: «Excluye a quien realiza un acto superficial del que la mujer no obtiene placer, y la palabra “también” incluye a quienes tienen relaciones posteriormente». No comprendí estas palabras. ¿Acaso se trata aquí de una virgen, de modo que debamos excluir o incluir a quienes llegan posteriormente? ¿Qué diferencia existe entre el primero, el segundo o el tercero? Además, debería haber dicho «quienes llegan después de él». En nuestras versiones del Sifré está escrito: «“Ambos”, pero no quien realiza un acto superficial. Cuando dice “también ambos”, incluye a quienes entran por detrás». Se refiere a una relación sexual no habitual, que la Escritura incluye aquí. Todas las relaciones prohibidas se aprenden unas de otras. Conforme al sentido literal, «también ambos» significa que mueren tanto el hombre, que es más culpable porque buscó, sedujo y realizó el acto, como la mujer. La Escritura lo menciona y lo explica: «Ambos, el hombre que se acostó con la mujer y la mujer». La Escritura suele atribuir el pecado principalmente al hombre, como expliqué respecto de «descubrió la desnudez de su hermana; quedarán sin hijos». Algunos dicen que «el hombre que se acostó con la mujer y la mujer» es una explicación adicional, como en «la traerá, la ofrenda de HaShem» y «a él, a Nevujadnetzar». En el Sifré dijeron: «“El hombre que se acostó con la mujer”, aunque ella sea menor; “y la mujer”, aunque haya mantenido relaciones con un menor». En ese caso, el sentido de «también ambos» es incluir a cada uno de ellos, el hombre o la mujer, cuando alcanza individualmente la condición de responsabilidad:

Ramban on Deuteronomy 22:12

ענין נערה המאורסה כי כאשר יראו עדים מרחוק איש תופס בנערה ושכב עמה בעיר והרימו העדים קולם והתרו בהם,על דעת רבותינו (מכות ו ב) יתחייבו שניהם סקילה. שגם האשה בחזקת מזנה לדעת כיון שלא צעקה כלל כי דרך כל אנוסה לצעוק בעיר להושיעה ולהצילה. ואם יראו אותה בשדה שיחזיק בה וישכבנה הרי זו בחזקת אנוסה ופטורה. וטעם צעקה, יתכן שצעקה. או טעמו אם צעקה אין מושיע לה כי אפילו שמעו שלא צעקה פטורה כיון שאין שם מושיעים לה. והכלל אם יש לה מושיעים בין בעיר בין בשדה חייבת אין לה מושיעים בין בעיר בין בשדה פטורה שלא דבר הכתוב אלא בהווה:

El caso de la joven desposada debe entenderse así: Cuando unos testigos ven desde lejos a un hombre sujetando a una joven y manteniendo relaciones con ella dentro de la ciudad, y los testigos elevan su voz y los advierten, conforme a nuestros sabios ambos quedan obligados a la lapidación. También la mujer queda bajo la presunción de haber consentido, porque no gritó en absoluto, y el comportamiento normal de una mujer forzada dentro de la ciudad es gritar para que la ayuden y la salven. Si la ven en el campo, donde el hombre la sujeta y mantiene relaciones con ella, queda bajo la presunción de haber sido forzada y está exenta. El sentido de «gritó» puede ser que efectivamente gritó. También puede significar que, aunque gritara, no habría nadie que la salvara. Incluso si los testigos escucharon que no gritó, queda exenta cuando no había allí nadie que pudiera ayudarla. La regla general es: Si tenía personas que podían salvarla, tanto en la ciudad como en el campo, queda obligada. Si no tenía personas que pudieran salvarla, tanto en la ciudad como en el campo, queda exenta. La Escritura solamente habló del caso habitual:

Ramban on Deuteronomy 22:13

ואמר על דבר אשר ענה את אשת רעהו ולא יקרא ענוי רק השוכב באונס וזו כבר חייב אותה כמזנה לרצון אבל ענין הכתוב כי כאשר נראה שהאיש אוחז בה ושוכב עמה נדון האשה כמתרצה בעבור שהיתה יכולה להושע ממנו ונחשב האיש כמענה אותה כי לא פתה ולא דבר על לבה להשמע אליו ולא ידעתי בדין הצעקה אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל אלא גם הצעקה בהווה לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה:

Dice: «Por cuanto afligió a la esposa de su prójimo». La palabra «aflicción» solamente se aplica a quien mantiene relaciones mediante la fuerza. Sin embargo, la Escritura ya había considerado a esta mujer culpable como alguien que consintió voluntariamente. El sentido es que, cuando se ve al hombre sujetándola y manteniendo relaciones con ella, juzgamos a la mujer como alguien que consintió, porque podría haber sido salvada de él. Pero al hombre lo consideramos como quien la afligió, porque no la sedujo ni habló a su corazón para que consintiera. No sé cuál sería la ley acerca del grito si vemos a una joven a quien el hombre sujetó, mientras ella lucha contra él con toda su fuerza, llora y se aferra a sus vestiduras o a su cabello para escapar, pero no supo gritar. ¿Por qué habría de ser lapidada? Por tanto, también el grito es únicamente el caso habitual utilizado para establecer una presunción: dentro de la ciudad, normalmente se considera que fue seducida; en el campo, que fue forzada: