Ramban on Exodus 30
Ramban on Exodus 30:1
ועשית מזבח מקטר קטורת הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם, וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (שמות ל״ז:כ״ה), אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ג), ושכנתי בתוך בני ישראל (שם מה), אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם. וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה (שבת פט.), כי הקטרת במדת הדין (זוה"ק ויקרא יח), שנאמר ישימו קטורה באפך (דברים לג י), מן וחרה אפי (שם לא יז), והוא מה שאמר בקטרת זרה ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י ג), שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי. ולכך אמר כאן (שמות ל׳:ו׳) ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אועד לך שמה, כי מה צורך להאריך בכל אלה ולא אמר ונתת אותו לפני ארון העדות באהל מועד, כאשר אמר בפרשת פקודי (שמות מ׳:ה׳), אבל הוא להורות על ענינו:
«Harás un altar para quemar incienso». El altar del incienso era uno de los utensilios interiores. Por tanto, habría sido apropiado mencionarlo junto con la mesa y la menorá, entre los cuales estaba colocado. Así se mencionan juntos en el relato de su fabricación, en la sección de Vayakhel.
La razón por la que fue mencionado aquí, después del Tabernáculo, de todos sus utensilios y de los sacrificios, es que, al concluir toda la sección, Dios había dicho: «será santificado mediante Mi Gloria» y «habitaré en medio de los hijos de Israel». Entonces añadió que todavía tendrían la obligación de fabricar un altar para quemar incienso ante la Gloria del Eterno.
Este es el secreto que fue transmitido a nuestro maestro Moisés: que el incienso detiene una plaga. El incienso se relaciona con el atributo de justicia, como se dice: «pondrán incienso delante de Tu nariz», expresión relacionada con «se encenderá Mi ira».
Esto es también lo que se dijo respecto del incienso extraño: «delante de todo el pueblo seré glorificado». Es decir, conocerán Mi Gloria y comprenderán que Él no perdonará vuestra transgresión, y por ello tendrán cuidado con Mi Gloria.
Por eso se dice aquí: «lo colocarás delante del velo que está sobre el Arca del Testimonio, delante del propiciatorio que está sobre el Testimonio, donde Me encontraré contigo». ¿Qué necesidad había de extenderse tanto en todas estas indicaciones? Habría bastado decir: «lo colocarás delante del Arca del Testimonio en la Tienda de Reunión», como se dice en la sección de Pekudei.
La extensión tiene como propósito enseñar el significado y el secreto particular de este altar:
Ramban on Exodus 30:2
והקטיר עליו אהרן אין המצוה הזו בכהן גדול בלבד, אלא היא אף בכהנים הדיוטים כדין הדלקת הנרות שבצדה (שמות ל׳:ח׳) שאמר ג"כ ובהעלות אהרן את הנרות, ואינה בכ"ג בלבד כמו שאמר למעלה (כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו. ולא ידעתי למה הזכיר אהרן בשניהם ולא אמר הכהן, ואולי מפני שיטת הכתוב למטה וכפר אהרן על קרנותיו (שמות ל׳:י׳) שהוא באהרן בלבד. או שירמוז שאהרן יתחיל בקטרת ובנרות. וכן אמר בסוף אמור אל הכהנים (ויקרא כד ג) יערוך אותו אהרן ולא הזכיר בניו, בעבור שהוא יתחיל בה. והזכיר שם חקת עולם במצוה:
«Aarón quemará incienso sobre él». Este mandamiento no corresponde exclusivamente al sumo sacerdote, sino también a los sacerdotes comunes, igual que el encendido de las lámparas mencionado junto a él, donde también se dice: «cuando Aarón encienda las lámparas».
Ese servicio no se limitaba al sumo sacerdote, como se explica anteriormente: «Aarón y sus hijos lo dispondrán».
No sé por qué la Escritura menciona específicamente a Aarón en ambos mandamientos y no dice simplemente «el sacerdote». Quizá se deba a que más adelante continúa diciendo: «Aarón hará expiación sobre sus cuernos», servicio que correspondía exclusivamente a Aarón como sumo sacerdote.
También podría indicar que Aarón sería quien inauguraría el servicio del incienso y el encendido de las lámparas.
Así también, al final de la sección de Emor se dice: «Aarón la dispondrá», sin mencionar a sus hijos, porque él sería quien comenzaría aquel servicio. Allí la Escritura añade que el mandamiento sería un estatuto perpetuo:
Ramban on Exodus 30:3
קטרת זרה שום קטרת של נדבה, שכולן זרות לו חוץ מזו. לשון רש"י. (רש"י על שמות ל׳:ט׳) אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל׳:ט׳) אמר קטורת בוסמין נוכראין, ולא תרגם נוכריתא, רצה לפרש שלא יעשה קטרת מסמים אחרים זולתי הקטרת אשר יצוה אותם, וכן אם הוסיף בה סמים אחרים יעבור בלאו הזה:
«Incienso extraño». Rashi explica: cualquier incienso ofrecido voluntariamente, pues todo incienso sería extraño para este altar salvo el incienso ordenado.
Sin embargo, Onkelos tradujo: «incienso de especias extrañas», y no dijo simplemente «incienso extraño». Quiso explicar que no debía fabricarse incienso con especias diferentes de aquellas que Dios ordenaría.
Del mismo modo, si se añadían al incienso otras especias diferentes, se transgredía esta prohibición:
Ramban on Exodus 30:4
צוה הקב"ה את משה כאשר תשא ראש בני ישראל במנין יתנו כפר נפש מחצית השקל, ואמר לו (שמות ל׳:ט״ז) ולקחת את כסף הכפורים הנזכר, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה, כמו שאמר (שמות ל״ח:כ״ה), וכסף פקודי העדה מאת ככר. ולא הוצרך להאריך ולומר, ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אוהל מועד, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה, ולפיכך כלל המצוה, כאשר תשא ראשם תעשה כן, שיכנס בכלל כל פעם שימנם: והנראה אלי, כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (פרשת במדבר ועי"ש ברש"י ג טו), רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו (שקלים פ"א ה"א) בשקלי הקרבנות, צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר, ולכן לא אמר רק ונתת את כסף הכפורים, כלומר הנה צויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ותתן אותו על עבודת אהל מועד, ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו. ואין טענה מכל העובר על הפקודים (שמות ל׳:י״ג-י״ד), כי פירושו הראוי לעובר. ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים (ש"ב כד ד-ט), והיה הנגף בהם, והתודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי (שם פסוק ו): ורבותינו (מגילה כט:) דרשו מכאן שלש תרומות מרבוי המקראות וכן נראה ממה שאמר הכתוב (דהי"ב כד ו) מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות, יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית אף על פי שלא ימנם, וכן בקרבנות כדברי חכמים (מגילה כט:), וכן כתוב (נחמיה י לג לד) והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו. מכאן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית: ואמר שלישית השקל, כי בימי עזרא הוסיפו עליהם, והיה שלישית השקל עשר גרה ובמס' שקלים (פ"ב ה"ג) שנינו שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, ובקשו לשקול דינרין. ופירושה כשעלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים, והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד, חזרו לשקול סלעים שלמים, חזרו לשקול טבעין, ומפורש בירושלמי (שם) שהוא פלגות סלעין, ובקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהן, שיכול הצבור להוסיף ליתן יותר מחצי סלע, ובלבד שתהא יד כולן שוה כמו ששנינו במשנת מסכת שקלים, ומ"מ אין אדם רשאי לפחות וליתן פחות מחצי סלע בין יחיד בין רבים, כי אין כופר הנפש פחות מכן, כדכתיב זה יתנו וגו'. ובירושלמי (שם) אמרו בשלישית השקל מכאן שאדם חייב באחריות שקלים שלשה פעמים בשנה, מכאן שאין מטריחין על הצבור יותר משלשה פעמים בשנה: וכתב רש"י (רש"י על שמות ל׳:ט״ו) לפי שרמז כאן שלש תרומות, אחת תרומת האדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן אחר יוה"כ בשנה ראשונה, ונתנו כל אחד מחצית השקל ועלה למאת הככר, שנאמר (שמות ל״ח:כ״ה) וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' והשניה אף היא ע"י מנין שמנאן משהוקם המשכן, הוא מנין האמור בחומש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל לקנות מהן קרבנות צבור: ואם תאמר וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוין שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשעה עשרה ונעשו בני עשרים תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנת אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, שליציאת מצרים מונין מניסן, ולשנות האנשים מונין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת, המנין האחד בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה הקב"ה לישראל ונצטוו על המשכן, והשני בא' באייר (במדבר רבה א י). כל אלו דברי הרב: ואני תמה, ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד, וכתיב (במדבר ט ח) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. ועוד קשה לי, כי מנין שנות האנשים איננו למנין שנות עולם מתשרי אבל הוא מעת לעת מיום הולדו, לכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה (שמות ל׳:י״ד), שיהיו שנים שלימות להם. וכן בכל מניני התורה בשנות האדם כך הם נמנין מעת לעת, כמו שאמרו במס' ערכין (יח:) שנה האמורה בקדשים, ובבתי ערי חומה, ושתי שנים שבשדה אחוזה, ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כולן מעת לעת. בקדשים מנא לן, אמר קרא כבש בן שנתו (ויקרא יב ו), שנה שלו ולא שנה של מנין עולם וכו', ומפרש התם שבבן ושבבת למאי הלכתא, אמר רב גידל לערכין, והטעם, מפני שכתוב בהן "ומעלה", ובכל מניני המדבר כך כתוב בהן ג"כ "ומעלה", ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר, כמו שאמר בבבא בתרא (קכא:) גמר ומעלה ומעלה מערכין, א"כ כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בנתים, ונתרבו בין שני המנינים עם רב: אבל יותר נכון שנאמר שכן אירע מעשה, שהיו ישראל בשעת מנין ראשון תר"ג אל"ף ותק"ן, ומתו מהם הרבה בשבעה החדשים כנוהג שבעולם, ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר, ואירע הדבר שהיו המשלימים כמנין המתים: אבל לפי דעתי אין השואת המנינין האלה שאלה כלל, כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהן, כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם, ובמנין שני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא (במדבר א מט) והנה אותם המשלימים שנתם שנעשו בין שני המנינין בני עשרים שנה היו קרוב לעשרים אלף. וזה דבר ברור. כי ממה שהוצרך לומר במנין שני אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא, ראיה שהיה נמנה עמהם עד הנה, ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיות לגיון למלך: והנה ישראל כשיצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי (שמות יב לז), לא שש מאות, ומתו מהם עד המנין ההוא, ונתרבו במשלימים שנותיהם ואולי "הגברים" אינם בני עשרים, אבל כל הנקרא איש מבן שלש עשרה שנה ומעלה בכלל, כי הוא להוציא הנשים והקטנים בלבד, כאשר אמר לבד מטף: וכן נראה לי, כי שלש תרומות שרמז כאן, האחת לקרבנות הצבור, איננה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב, כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד, והשקלים של קרבנות לויים חייבים בהם לדברי הכל, וכדברי חכמים אף הכהנים, וכן הלכה, כמו שמפרש במס' שקלים (פ"א ה"ד) ועוד, כי השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה, אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול, וכן מפורש שם. אבל צוה הכתוב (שמות ל׳:י״ב-י״ד) שיביאו למלאכת המשכן תרומת חצי השקל לכל העובר על הפקודים מבן כ' שנה ומעלה, ורמז העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על נפשותיכם (פסוק ט"ו), שכל הצריך כפרה שהגיע לכל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחר לקרבנות:
Ramban on Exodus 30:5
מחצית השקל בשקל הקדש קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקרא למטבע ההוא "שקל" בעבור שכל המטבע במשקל שלם, אין בו פחות ולא כסף סיגים. ובעבור שמשקלי הערכין (ויקרא כז כה) ופדיון הבכור (במדבר יח טז) במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן (שמות ל״ח:כ״ד) וכן כל כסף קצוב האמור בתורה (דברים כב כט), יקרא לו הכתוב שקל הקדש: וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו (ב"ר יח ו), וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם: והרב אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו, אבל הוא בדין, כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכנוי ואל יטעה אותך "שגל" (תהלים מה י), כי הוא שם אשה המזומנת למשכב, ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו, ופירושו יקח אשה לפילגש: והנה אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת, כי מה שיכנו ישגלנה, ישכבנה, יורה כי משגל שם עצם לבעילה, וכן יכנו לאכול את חוריהם (מלכים ב י״ח:כ״ז), כי הוא שם מגונה. ואם מפני טעמו של הרב, היו קורים לו "לשון נקיה", כענין ששנינו (סנהדרין סח:) עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה, ואמרו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקי (ב"ר פו ז), וכן במקומות רבים: ופירש הכתוב כי השקל עשרים גרה של כסף, ותרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל׳:י״ג) מעין, כי הגרה אצלו שם למטבע הנקרא בארמית מעה, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל (שמואל א ב׳:ל״ו) לאגורת כסף למעה דכסף, וכן אמר בשקל הקדש סילעא, כי כן שם המטבע בארמית, ושיעורו ידוע נמי בתלמוד (קידושין יא): וכתב רש"י (רש"י על שמות כ״א:ל״ב) שהשקל משקלו ארבעה זהובים, שהוא חצי אוקיה למשקל הישר של קלוניא מצא הרב מפורש בגמרא (ב"מ לד:) שהסלע ארבעה דינרין, וקבל במשקל הדינרין שהוא כמשקל הזהובים. וכן כתב בפירושו בגמרא בבבא קמא (לו: ד"ה כסף צורי) הדינר משקלו זהוב, וכן קורין בקוסטנטינה הזהוב דינר. וכן זה אמת הוא אבל שיער הרב בזהובים הנמצאים בדורו וגם בדורנו, והם כמשקל חצי האוקיא שהזכיר, ואיננו כן, כי מלכי הגוים פחתו הזהובים, וכבר מצינו בדברי בעל הלכות גדולות (הל', בכורות והל', קדושין) והגאונים הראשונים כי הדינר הנזכר בכל מקום בתלמוד הוא דינר ששדנג, וכן כתוב במסכת קדושין בהלכות רבינו (הרי"ף, פרק א), ואמר שהוא דינר זהב של ערביים. ולפי השיעורין הנמצאים בדבריהם הדינרין שבתלמוד גדולים מן הזהובים הנמצאים היוצאים בזמננו קרוב לשליש השקל, והשקל שלשה רביעי אוקיא למשקל של הארץ הזאת, והוא האוקיא שהזכירה הרב ז"ל: ודע כי שקלי התורה הם הסלעים האלו שכל סלע מהן ארבעה דינרין, אבל שקל המוזכר בדברי חכמים, כגון ששנינו (שבועות מג) שקל הלויתני עליו וסלע היה שוה, סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, הוא ב' דינרין, חצי הסלע. וטעם זה, מפני שהעם קורין שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלים בכל שנה, וכן הונהג בלשון חכמים במשנה, ועל כן אומר אדם לחברו שקל הלויתני, כלומר המשקל שישראל שוקלים. ויתכן שעשו בזמן בית שני מטבע של כסף של ב' דינרים כדי שיהא מצוי לתת לגזבר ההקדש ולא יצטרכו לקלבון, וקראו לזה המטבע שקל, והיו קורין לשקל של משה שהוא שקל של תורה סלע כתרגומו. ויש אומרים כי הטעם ממה שאמרו (בכורות ה.) מנה של קדש כפול היה, וכן כל המטבעות. ואינו נכון, כי שקלי עבד ואונס ומפתה אינם של קדש:
Ramban on Exodus 30:6
וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שיביאו השקלים בהשויה הנזכרת. והנראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל, שהוא עובר בלאו הזה, שהכתוב הזה מניעה. שאם נאמר בהעשיר לא ירבה שיהיה שלילות, לומר שבכך די לו, לא נוכל לפרש כן ב"והדל לא ימעיט". ואם כן שתיהן מניעות, אם שקל העשיר היחידי יותר, ושקל הדל פחות, עבר בלאו. ושמא מה שהיו תורמין בקופות על האבוד ועל העתיד לגבות (כתובות קח.) יתקן להם זה, כי הדל הממעיט במותר עתיד לגבות הוא, ומן העשיר המרבה לא יתרמו הגבאין ביתרון, ולא יהו מזכין במותרות. וראיתי לבעל הלכות ולכל המונים המצות שלא הזכירו הלאו הזה:
El sentido de «el rico no aumentará y el pobre no disminuirá» es que todos deben entregar los siclos en la cantidad uniforme mencionada.
De este versículo parece desprenderse que, si una persona pobre entrega menos de medio siclo, transgrede una prohibición, porque la expresión es una prohibición negativa.
Si interpretáramos «el rico no aumentará» solamente como una negación informativa, indicando que con esa cantidad ya es suficiente, no podríamos interpretar de la misma manera «el pobre no disminuirá».
Por consiguiente, ambas expresiones son prohibiciones: si el rico entrega individualmente más de la cantidad establecida, o el pobre entrega menos, transgrede una prohibición.
Quizá la práctica de separar fondos de las cajas a favor de quienes habían perdido sus siclos o de aquellos a quienes todavía se les cobraría corregía esta situación.
El pobre que hubiera entregado menos sería incluido entre aquellos de quienes todavía se recaudaría la cantidad restante.
Del excedente entregado por el rico, los recaudadores no separarían fondos para los sacrificios ni le atribuirían mérito por la cantidad sobrante.
Sin embargo, he visto que el autor de Halajot Guedolot y todos los enumeradores de los mandamientos no mencionaron esta prohibición:
Ramban on Exodus 30:7
ורחצו אהרן ובניו וגו' הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות. והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור: ועל דרך האמת, בעבור היות ראש האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן, והרגלים למטה, והם בצורת האדם רמז לעשר הספירות שיהיה כל גופו ביניהם, וכמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו) כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור, לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל׳:י״ט), ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים לתפלה, שיתכוין לזה, כטעם נשיאות כפים. והרחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב (זבחים כא:) ולא מצוה, כי ביום הכיפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (יומא מג:), אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי:
«Aarón y sus hijos lavarán sus manos y sus pies». Este lavado se realiza como una forma de honor hacia lo Alto.
Todo aquel que se acerca a la mesa de los reyes para servir, tocar el pan del rey y el vino de su bebida se lava las manos, porque las manos están constantemente ocupadas y tocan muchas cosas.
Aquí se añadió también el lavado de los pies porque los sacerdotes servían descalzos, y hay personas cuyos pies tienen suciedad o impureza.
Conforme al camino de la verdad, las extremidades superior e inferior del ser humano son las manos y los pies. Cuando levanta las manos, estas se encuentran por encima de todo su cuerpo; los pies se encuentran debajo.
En la forma humana, las manos y los pies aluden a las diez sefirot, de modo que todo el cuerpo se encuentra entre ellas.
Así se dice en el Séfer Yetzirá: estableció un pacto entre los diez dedos de sus manos y entre los diez dedos de sus pies, mediante la alianza de la lengua y la alianza de la circuncisión.
Por eso los servidores de lo Alto recibieron la orden de lavar sus manos y sus pies.
Onkelos tradujo este lavado como una santificación, conforme a este significado.
A partir de este principio, nuestros sabios instituyeron el lavado de manos antes de la oración, para que la persona dirija su intención hacia este significado, de manera semejante al levantamiento de las manos.
El lavado es el mandamiento propiamente dicho. La fuente fue ordenada como un medio preparado para realizarlo, pero su utilización no es indispensable ni constituye por sí misma un mandamiento.
En Yom Kipur, el sumo sacerdote santificaba sus manos y sus pies utilizando una jarra de oro que se fabricaba en su honor.
Sin embargo, de la fuente aprendemos que el lavado debe realizarse mediante un recipiente:
Ramban on Exodus 30:8
מר דרור חמש מאות הסכימו המפרשים. והרב רבי משה (הרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"א ה"ב) מכללם, כי המור הוא הנקרא מוסק. ור"א השיב כי איננו בשם אע"פ שריחו טוב. ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים. והוא הקשה כי כתיב (שה"ש ה א) אריתי מורי, שהוא דבר מלוקט, ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי. ועוד מן הכתוב (שם ה ה) וידי נטפו מר. ואולי כן הוא בהיותו לח: ויתכן שיאמר "אריתי מורי" בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא, והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו ואמר וידי נטפו מר, כי הכתוב ידמה ריחו כאילו ידיו תיטופנה מריח ההוא נטפי מים: ואחרים (הראב"ד בהל' כלי המקדש פ"א ה"ג) אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה גם זו אינה קושיא, כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מאוס: ופירשו (הראב"ע בפירוש הקצר והרד"ק בספר השרשים ש' דרר) דרור מלשון וקראתם דרור (ויקרא כה י), שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי, לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו, כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם. וזה דבר ברור: ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור מוס"ק, שהם אמרו במדרש חזית (שה"ש רבה ד יד) מור, אינמר"נון, והמוסק אף בלשון חכמים כך שמו מוסק, כמו שאמרו בברכות (מג) חוץ ממוסק מפני שהוא מין חיה, וכן שם בירושלמי (פ"ו ה"ו) בר ממוסקים, וכתב בעל הערוך (ערך מסק) כי גם כך שמו בלשון יון. ועוד אמר במדרש חזית (שה"ש רבה א נח) צרור המור דודי לי, זה אברהם, מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים, כך אברהם ראש לכל הצדיקים, מה המור הזה אין מפיח אלא באור, כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות, כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין. והנה המוסק ריחו מפיח בלא אור. ועוד שנינו (מקואות פ"ט מ"ה) אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכו', על המרדעת, רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. וקתני (שם משנה ז) זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ואין המוסק דבר נדבק כזפת שיחוץ, ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבק בכלים, אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת. ותרגום מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה ט) מורא ואקסיליאן וקציעתא: והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור שיש ממנו מינין, מור אחמר ואביץ, ובו מקטירין, וריחו מפיח באור ביותר והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערביים שוות בו. ובלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין קרוב לזה, וגם בלשון רומיים נקרא מירא. ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא, והוא יחשב בסמים. ומה שאמרו (שה"ש רבה שם) שהוא ראש לכל הבשמים, שהזכירתו תורה בראשם, או שהוא בהקטרה משובח מכולם. ואפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר והוא הנקרא דרור, והלוקט לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה. ושנו בספרא (ויקרא חובה פ' יב) דברים שאי אפשר לדעתן, כגון המערב מים ביין, קומוס במור, כי זה מזייפין אותו בקומוס הנקרא צמג בערבי שהוא נדמה לו. ולכך אמר מר דרור, שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד: ויתכן כי לשון "דרור" בכל מקום נקיות, וכן וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם, כלשון ובעל השור נקי (שמות כ״א:כ״ח): ומה שאמר הכתוב וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר (שה"ש ה ה), יתכן שיהיה שיעורו וידי נטפו שמן מור, כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותן, כדכתיב (אסתר ב יב) ששה חדשים בשמן המור, ופירשו בו (מגילה יג) שמן זית שלא הביא שליש, מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר. והענין, כי השמן הזה מתקנין אותו במור, ונקרא כן, וזה טעם "נטפו". ואני סבור שהוא אינמרנון המוזכר במדרש (שה"ש רבה ד יד), שכך קורין בירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) שמן ורד ורדינון, וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים. גם יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה במצטכ"י וזולתו מן הצמגים, והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור:
Ramban on Exodus 30:9
וקנמן בשם מחציתו לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמון מן הטוב. לשון רש"י. (רש"י על שמות ל׳:כ״ג) והרב רבי משה (בפירוש המשנה כריתות א א) אמר שהוא קשר "סליכה", ואחרים אמרו (ראב"ע בפירוש הקצר) שהוא העץ הטוב הנקרא "עיטיב". ואינו כדברי כולם, שהרי אמרו (בראשית רבה ס״ה:י״ז) ובמדרש חזית (שה"ש רבה שם) קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו, והנה הוא כעשב השדה ירעו אותו הצאן: ולפי דעתי הוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדבר, ובלשון הרומים אשקיננט והוא בשם חשוב, והוא בלעז "סאייקא דמיקא", והוא מרעה לגמלים במקומו ורבינו בעל ההלכות כתב בפסחים (בדפי הרי"ף כה:) כגון קנמון וסנבל שדומים לתבן. והקדה ידועה מלשון הארמית שהיא קציעה, וכן בערבי:
«Canela aromática, la mitad». Rashi explica que, como la canela es la corteza de un árbol, hay una clase buena que posee aroma y sabor, y otra que no es más que madera. Por eso era necesario especificar que debía utilizarse canela de buena calidad.
Rabí Moshé —Maimónides— dijo que es la sustancia llamada “salija”. Otros dijeron que es la buena madera llamada “itib”.
No es como dijeron ninguno de ellos, pues nuestros sabios enseñaron en Bereshit Rabá y en el Midrash del Cantar de los Cantares que la canela crecía en la Tierra de Israel y que las cabras y los ciervos comían de ella. Por tanto, debía ser semejante a una hierba del campo que el ganado podía pastar.
A mi juicio, se trata de la paja aromática llamada “adbar” en árabe y “esquenanto” en latín. Es una especia importante y se llama en lengua extranjera “saica de Meca”.
En su lugar de origen sirve como pasto para los camellos.
Rabenu, autor de Halajot, escribió en Pesajim: como la canela y el nardo, que se asemejan a la paja.
La קדה es conocida por la lengua aramea como קציעה, y así también se denomina en árabe:
Ramban on Exodus 30:10
ועשית אותו שמן משחת קודש רקח מרקחת מעשה רוקח על דרך הפשט היה מעשה השמן כדברי ר' יהודה שאמר (בכריתות ה.) שראום במים שלא יבלעו את השמן, ואין השריה שיהיו במים לבדן, אבל נתנו הבשמים כתושים בכלי מלא מים, והציפו עליהן שמן זית הין, ואח"כ נתנו הכלי על פי כלי אחר מלא מים, ונתנו על אש נחה גחלים עוממות, ויבשלו עד יבשת המים, וקלטו השמן מעליו, כי כן מעשה הרקחים בכל שמן מבושם, ולכך קצר הכתוב וצוה שיעשו השמן הזה רקח מרקחת כמעשה רוקח, ולא פירש המעשה, כי דרך הרקחים ידועה בהם. וכן מצאתיה בשקלים ירושלמי (פ"ו ה"א) ר' יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן מלמעלה, משהיה קולט את הריח היה מעבירו, כדרך שהפטמים עושין, שנאמר ועשית אותו שמן משחת קודש רוקח מרקחת מעשה רוקח:
«Harás con él un aceite de unción sagrado, una mezcla compuesta, obra de perfumista». Conforme al sentido sencillo, el aceite se elaboraba según la opinión de Rabí Yehudá, quien dijo que las especias se hervían previamente en agua para que no absorbieran el aceite.
No significa que fueran remojadas únicamente en agua.
Colocaban las especias trituradas en un recipiente lleno de agua, y vertían sobre ellas un hin de aceite de oliva.
Después colocaban ese recipiente sobre otro recipiente lleno de agua y lo calentaban con fuego suave, utilizando carbones apagados.
Lo cocinaban hasta que el agua se evaporaba y luego recogían el aceite que quedaba sobre las especias.
Así elaboran los perfumistas todos los aceites aromáticos.
Por eso la Escritura se expresa brevemente y ordena que este aceite sea preparado como una mezcla compuesta, obra de perfumista. No explica el procedimiento porque la técnica de los perfumistas era conocida.
Así lo encontré también en el Talmud de Jerusalén, tratado Shekalim. Rabí Yehudá dice: las hervían en agua y colocaban aceite por encima; cuando el aceite absorbía el aroma, lo retiraban, como hacen los perfumistas, pues está escrito: «harás con él un aceite de unción sagrado, una mezcla compuesta, obra de perfumista»:
Ramban on Exodus 30:11
על זר שאינו צורך כהונה ומלכות. לשון רש"י. (רש"י על שמות ל׳:ל״ג) ור"א השיב כי זר במקום הזה כל שאיננו מזרע אהרן ובניו הנזכרים (שמות ל׳:ל׳), כמו והזר הקרב יומת (במדבר א נא), כל איש זר חוץ מן הנזכרים, וכן וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב י), למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא (במדבר יז ה). ולכן יסבור כי המשיחה בשלמה (מלכים א א׳:ל״ט) שהוציא צדוק קרן השמן מן האהל, והוא שמן המשחה, הוראת שעה ע"פ הנבואה. ואין כן דעת רבותינו (בכריתות ו.): ואומר אני, כי הכתוב אומר (שמות ל׳:ל״א) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, והיה ראוי שיאמר שמן משחת קדש יהיה זה לאהרן ולבניו לדורותם, כאשר אמר בבגדים (שמות כ״ט:כ״ט) ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו, או שיאמר ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן לי והיתה להם חקת עולם לדורותם, כי עכשיו שלא הזכיר רק הם עצמם, ואמר שלא ינתן על זר, יהיה במשמע על כל אדם חוץ מן הנזכרים עצמם, וכן אמר (שמות ל׳:ל״ב) על בשר אדם לא ייסך, והנה הכתוב מפרש (ויקרא ו טו) הכהן המשיח תחתיו מבניו אבל כך הדבר, צוה שימשח בו עתה אהרן ובניו, ואמר שמן משחת קדש יהיה זה לי, למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו "לדורותיכם", ולא ינתן על זר שאיננו לי, ולכן ימשחו בו המלכים והכהנים הגדולים, כי שניהם משיחי ה' וכתוב (תהלים פט כא) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו, בשמן שהוא משחת קדש לי: ופירוש "על בשר אדם לא ייסך", אזהרה בכל אדם, כי לא אמר על בשר זר לא יסך והטעם, שיצוק מן השמן על ראש אהרן למשחו וימשח גם בניו, אבל לא יסוך בו בשר שום אדם, אפילו הכהנים המשוחים, כאשר סכין הבשר בשמנים הטובים, ומורחין בהן הבשר בידים משוחות אחרי הרחיצה, כענין ורחצת וסכת (רות ג ג), וארחצך במים ואסוכך בשמן (יחזקאל טז ט). וזהו פשוטו של מקרא ומשמעו. וכך אמרו רבותינו (כריתות ז.) מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שחייב, שנאמר על בשר אדם לא ייסך:
«Sobre un extraño». Rashi explica: sobre alguien que no necesita ser ungido para el sacerdocio o la realeza.
Rabí Abraham objetó que la palabra «extraño» significa aquí toda persona que no sea descendiente de Aarón y de sus hijos, anteriormente mencionados.
Así ocurre en «el extraño que se acerque morirá», donde «extraño» significa todo hombre aparte de las personas mencionadas.
Lo mismo se aplica a «ningún extraño comerá cosa sagrada» y «para que ningún hombre extraño, que no sea de la descendencia de Aarón, se acerque».
Por eso Rabí Abraham considera que la unción de Salomón, cuando Tzadok sacó de la Tienda el cuerno de aceite —que era el aceite de la unción—, fue una disposición excepcional realizada por orden profética.
Sin embargo, esta no es la opinión de nuestros sabios.
Yo digo que la Escritura declara: «este será para Mí aceite de unción sagrado por vuestras generaciones».
Habría sido apropiado que dijera: «este será aceite de unción sagrado para Aarón y sus hijos por sus generaciones», como se dijo acerca de las vestiduras: «las vestiduras sagradas de Aarón serán para sus hijos después de él».
También podría haber dicho: «ungirás a Aarón y a sus hijos, y los santificarás para que ejerzan el sacerdocio ante Mí, y esto será para ellos un estatuto perpetuo por sus generaciones».
Sin embargo, como únicamente mencionó a Aarón y a sus hijos personalmente y después prohibió aplicarlo sobre un extraño, podría entenderse que toda persona distinta de ellos mismos era considerada extraña.
También dice: «no será derramado sobre la carne de un hombre».
En otra parte la Escritura explica expresamente: «el sacerdote ungido que lo suceda de entre sus hijos».
La explicación correcta es la siguiente: Dios ordenó ungir en aquel momento a Aarón y a sus hijos. Después dijo: «este será para Mí aceite de unción sagrado», destinado a ungir mediante él a Mis santos ungidos que Yo escoja «por vuestras generaciones».
No será aplicado sobre un extraño, es decir, sobre alguien que no Me pertenezca como ungido.
Por eso eran ungidos con este aceite tanto los reyes como los sumos sacerdotes, porque ambos son ungidos del Eterno.
Está escrito: «encontré a David, Mi siervo; con Mi aceite sagrado lo ungí». Fue ungido con el aceite que constituía una unción sagrada para Dios.
La expresión «no será derramado sobre la carne de un hombre» es una advertencia aplicable a cualquier persona.
No dice: «no será derramado sobre la carne de un extraño».
El sentido es que el aceite debía derramarse sobre la cabeza de Aarón para ungirlo, y sus hijos también debían ser ungidos. Sin embargo, nadie, ni siquiera los sacerdotes ya ungidos, podía utilizarlo para untar la carne como se hace con los buenos aceites.
Las personas acostumbran frotar su cuerpo con aceites utilizando las manos después del baño, como en «te lavarás y te ungirás» y «te lavé con agua y te ungí con aceite».
Este es el sentido sencillo y directo del versículo.
Así dijeron nuestros sabios: ¿de dónde sabemos que un sumo sacerdote que toma del aceite de la unción que está sobre su cabeza y lo aplica sobre sus entrañas incurre en responsabilidad? Porque está escrito: «no será derramado sobre la carne de un hombre»:
Ramban on Exodus 30:12
קח לך סמים אמר ר"א (אבן עזרא על שמות ל׳:ל״ד) בדרך הפשט, כי פירושו קח לך סמים הם נטף ושחלת וחלבנה, אלה הסמים, ולבונה זכה עמהם. ואיננו נכון להחזיר פעם אחרת סמים, כי אין דרך הכתוב לשנות מה שהזכיר רק בהפסיקו הענין באריכות, או בדברים שהן כן תמיד, והאמת כדברי רבותינו (שם ו:) כי הם סמים אחרים. וכתב רש"י (רש"י על שמות ל׳:ל״ד) סמים, שנים, נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה, סמים לרבות עוד כמו אלו, הרי עשרה, ולבונה הרי אחת עשרה: ויש לתמוה ולמה לא יזכירם הכתוב ואולי יאמר הכתוב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה, סמים רבים, ולבונה זכה, ולא יקפיד רק באלה הארבע, כי בהם ענן עשן הקטורת עולה, רק צוה שיתן עמהם סמים רבים אשר להן ריח טוב, כדי שיהיה בתמרות עשנו מבושם. ולכן לא פירש המשקל וכמה יקטיר ממנה, כי לא הקפיד רק שיהיו אלה הארבעה בשוה, ושיוסיף עמהם עוד סמים טובים להקטיר (שה"ש רבה ג ז): והטעם, כי כאשר אמר בשמן שיעשה אותו כמשפט מעשה הרקחים, ולא לימד על מעשהו, רק סמך עליהם, כן אמר בזה, שיקח מאלה ארבעה הסמים במשקל שוה ויוסיף עמהם סמים ויעשה מכולם קטרת מרוקח כמעשה הרוקחים בסמים הידועים להם שהם טובים עם אלה, ובעשייה אשר הם עושין, ויתן ממנה לפני העדות כדי שתעלה תמרתו כמנהג המוגמרות לפני המלכים וכן קיצר בעשייה (שמות ל״ח:כ״ט), ולא הזכיר אותה כהזכירו האחרים כולם: וכזה אמרו בגמרא (כריתות ו:) אמר ריש לקיש, מה לשון קטרת, דבר שקוטר ועולה, כי לא צוה בה התורה רק בדברים שקוטרין ועולין על דרך מעשה הרוקחים ואולי על פה נתפרש למשה בסיני הסמים הנבחרים לזה, וכל מעשה הקטרת, כי כן נתפרש לו גם מעשה השמן איך יעשה אותו, אע"פ שתלאו במנהג הרוקחים. או שלא הקפיד כלל רק על אלה המפורשים בכתוב, יצוה שיבשם אותם בסמים אחרים על דרך הרוקחים. וכך אמרו במדרש חזית (שה"ש רבה ג ה) בדקו חכמים ולא מצאו יפים לקטרת אלא י"א סמנים אלו לבד: ויתכן עוד כי לשון סמים ובשמים לשון אחד הוא, כאשר הזכרתי (רמב"ן על שמות כ״ה:ו׳), ואלה השלשה אשר הזכיר אינם סמים, כי הנטף והחלבנה שרפים, והשחלת צפורן יוצא מן הים ואמר הכתוב קח לך סמים הנזכרים, ונטף ושחלת וחלבנה, וסמים עוד, ולבונה זכה, ותעשה קטורת מרוקח כמעשה הרוקחים. כי הסמים הנזכרים למעלה (שמות ל׳:כ״ג) בשמן, מר דרור וקנמון וקדה נכנסין בקטרת, וקנה בושם על דעתי הוא הקליפה שהזכירו בה חכמים, והוא דראציני בלשון ערבי, וכן בלשון הגמרא (שבת סה:), והוא קנה כדמות הקנים. והסמים שצוה להוסיף הן שבלת נרד וכרכם והקושט לפי מה ששנו חכמים, ואולי אין קפידא בכתוב אלא באלה התשעה שהזכיר, אבל במה שכפל להוסיף בו עוד סמים לא יקפיד רק בבושם שיעשה קטורת מרוקח. וקצר במעשהו ובמשקלי האחרים מפני שצוה שיעשנו כמעשה רוקח: ונראה לי שבחרו חכמים באלה השלשה, מפני שהוזכרו בשיר השירים (ד יד) נרד וכרכם ואהלות, והוא הקשט יקראנו בלשון רבים, מפני שהוא שני מינין המתוק והמר. והנה הזכיר שם קנה וקנמון ולבונה ומור עם אלה השלשה, ואמר (שם) עם כל ראשי בשמים להביא הקדה, והנה הם כל סמני הקטרת. והזכיר תחלה (שם בפסוק יג) כפרים עם נרדים, להביא נטף ושחלת וחלבנה שהם שרפים, כי כפרים מן וכפרת אותה (בראשית ו יד), שרף נדבק. והמתרגם הירושלמי אמר ואהלות (שה"ש שם) אקסי לאלואוון, והוא העץ הטוב הנקרא בלשון רומי לינגא לובין, כי אקסי עץ בארמית, לאלואן כשמו, ובלשון יון נקרא כן ממש אקסי לואין, וכן שמו בערבי אל עורטיב. אבל אונקלוס תרגם כאהלים נטע ה' (במדבר כד ו) כבושמיא, לא יחד לו שם:
«Toma para ti especias». Rabí Abraham explicó conforme al sentido sencillo que significa: toma para ti especias, que son estacte, uña aromática y gálbano; estas son las especias, y junto con ellas incienso puro.
No es correcto interpretar que la palabra «especias» se repite para referirse nuevamente a las mismas sustancias. La Escritura no acostumbra repetir lo que ya ha mencionado, salvo cuando existe una larga interrupción entre ambas menciones o cuando se trata de cosas que están habitualmente unidas.
La verdad es conforme a las palabras de nuestros sabios: se refiere a otras especias adicionales.
Rashi escribió: la primera palabra «especias», en plural, indica dos; estacte, uña aromática y gálbano hacen un total de cinco; la segunda palabra «especias» añade otras sustancias en igual número, sumando diez; el incienso puro constituye la undécima.
Sin embargo, cabe preguntarse por qué la Escritura no menciona expresamente esas especias.
Quizá la Escritura dice: toma para ti especias —estacte, uña aromática y gálbano—, muchas otras especias e incienso puro.
Solamente fue estricta respecto de estas cuatro sustancias, porque mediante ellas ascendía la nube de humo del incienso.
Además, ordenó incorporar muchas otras especias de buen aroma para que las columnas de humo estuvieran perfumadas.
Por eso no indicó el peso exacto ni la cantidad que debía quemarse de ellas. Solamente exigió que estas cuatro estuvieran en proporciones iguales y que se añadieran otras buenas especias para quemar.
La explicación es que, del mismo modo que respecto del aceite ordenó elaborarlo conforme a la práctica de los perfumistas y no enseñó su procedimiento, confiando en el conocimiento profesional de estos, así también ordenó aquí tomar estas cuatro especias en pesos iguales, añadir otras especias y elaborar con todas ellas un incienso compuesto, conforme a la práctica de los perfumistas.
Utilizarían las especias que ellos sabían que combinaban bien con las cuatro mencionadas y el procedimiento habitual que conocían.
Después colocaría parte del incienso delante del Testimonio, para que su columna de humo ascendiera como los perfumes quemados delante de los reyes.
Por eso también se expresa brevemente al describir su fabricación y no la menciona con el mismo detalle que los demás utensilios.
Algo semejante dijeron en el Talmud: Reish Lakish preguntó cuál es el significado de la palabra קטרת. Respondió: una cosa que produce humo y asciende.
La Torá únicamente ordenó utilizar sustancias que producen humo y ascienden, conforme al procedimiento de los perfumistas.
Es posible que las especias específicas elegidas para este fin y todo el procedimiento de elaboración del incienso fueran explicados oralmente a Moisés en el Sinaí.
Del mismo modo, también se le explicó oralmente cómo debía preparar el aceite, aunque la Escritura lo relacionara con la práctica habitual de los perfumistas.
También es posible que la Torá no fuera estricta respecto de ninguna sustancia aparte de las mencionadas expresamente y que solamente ordenara perfumarlas con otras especias según la técnica de los perfumistas.
Así dijeron en el Midrash del Cantar de los Cantares: los sabios investigaron y no encontraron sustancias apropiadas para el incienso salvo estas once especias.
También es posible que las palabras סמים y בשמים tengan el mismo significado, como ya mencioné.
Las tres sustancias mencionadas expresamente no son propiamente especias vegetales: el estacte y el gálbano son resinas, y la uña aromática es una especie de concha procedente del mar.
La Escritura diría entonces: toma para ti las especias anteriormente mencionadas, además de estacte, uña aromática, gálbano, otras especias e incienso puro, y haz con todo ello un incienso compuesto conforme a la práctica de los perfumistas.
Las especias mencionadas anteriormente respecto del aceite —mirra pura, canela y casia— también forman parte del incienso.
A mi juicio, el cálamo aromático es la corteza mencionada por nuestros sabios, llamada “daratzini” en árabe y también así en el lenguaje del Talmud. Es un tallo semejante a una caña.
Las especias adicionales ordenadas eran espiga de nardo, azafrán y costo, conforme a la enseñanza de los sabios.
Quizá la Escritura solamente fue estricta respecto de estas nueve sustancias mencionadas o aludidas. Cuando repitió la orden de añadir otras especias, no estableció más requisito que el de utilizar sustancias aromáticas y elaborar un incienso compuesto.
Se expresó brevemente acerca del procedimiento y de los demás pesos porque ordenó hacerlo conforme a la práctica del perfumista.
Me parece que los sabios escogieron aquellas tres sustancias porque aparecen mencionadas en el Cantar de los Cantares: «nardo, azafrán y áloes».
El «áloe» es el costo, denominado en plural porque existen dos clases: una dulce y otra amarga.
Allí se mencionan también cálamo, canela, incienso y mirra junto con estas tres sustancias.
Después dice: «con todas las principales especias», para incluir la casia. Así quedan mencionadas todas las sustancias del incienso.
Anteriormente dice: «alheñas con nardos», para incluir el estacte, la uña aromática y el gálbano, que son resinas.
La palabra «alheñas» deriva de «la recubrirás», es decir, una resina que se adhiere.
El traductor de Jerusalén tradujo «áloes» como “maderas de aloe”. Es la buena madera llamada en latín “lignum aloe”, pues אקסי significa madera en arameo y לאלואן corresponde a su nombre.
En griego también se llama literalmente “xylaloe”, y en árabe recibe el nombre de “al-urtib”.
Onkelos, sin embargo, tradujo «como áloes plantados por el Eterno» simplemente como «especias», sin asignarles un nombre específico:
Ramban on Exodus 30:13
נטף הוא צרי. וכתוב בפירוש רש"י והצרי קורין לו טריאקה, ועל שם שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף. ולא ידעתי אם הוא טעות סופרים, או המגיד כחש לו, כי הטריאקה איננה סם אחד, אבל היא מרקחת רבת ההרכבה, יכנס בה שאור ודבש ובשר שקצים ורמשים, כי יכנסו בה אבק העקרבים ובשר האפעה, כי לכך נקראת כן, כי הארס בלשון יון תריאק. וכן בלשון תלמוד טרקיה חויא (שבת קט:), וכן הוזכרה המרקחת בלשונם כי טוריאקה לכוליה גופא (נדרים מא:), וחלילה שיכנס בקטורת בשר שקצים ורמשים ושאור ודבש, וכתיב (ויקרא ב יא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו: אבל הצרי הוא השרף כעין שמן הנוטף מעץ הבלסמון הנקרא בלשון חכמים קטף, והוא מה ששנינו (כריתות ו) רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הבא מעצי הקטף, ושמא יקראוהו קטף בעבור ששוברים ענפיו בימי החום והצרי זב מהקטיפה ההיא. ואמרו בגמרא בפרק במה מדליקין (שבת כה:) רבי שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי, וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר הצרי אינו אלא שרף הבא מעצי הקטף, ופירשו בו מאי טעמא מפני שריחו נודף גזירה שמא יסתפק ממנו. והנה הוא השמן הטוב החשוב הנזכר: ואני תמה, כי אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל׳:ל״ד) תרגם נכאת וצרי ולוט (בראשית לז כה) שעף וקטף, וכן מעט צרי (שם מג יא) קטף, ותרגם נטף נטופא, ולא תרגם נטף כצרי ויונתן תרגם צרי בכל מקום שעף, (כך בירמיה ח כב, מו יא, נא ח. וביחזקאל כז יז. אבל לפנינו בבראשית שרף קטף), והוא לשון שמן משחה מלשון תלמוד עבדי ליה שיפא בצעא (חולין קיא:), והוא מבולע העי"ן, שעיפא, דשייף ליה מההוא מינא בפומיה (ביצה טז.), דשעיף. והנראה מדעתם כי אילן הצרי ופריו שניהם יקראו צרי בלשון הקדש, כשם תאנה ורמון ואתרוג וזולתם רבים: והנכאת אצלם הוא שם לכל שמן חשוב ומבושם, ולכך אמר ויראם את כל בית נכתה (מלכים ב כ׳:י״ג), שהאוצר אשר בו השמן הטוב יקרא על שמו שהוא מבחר הסגולה, ושם כתוב ואת שמן הטוב, ולכך אמר אונקלוס במנחת יוסף (בראשית מג יא) שהביאו לו שעף, שהוא שם משיחת השמן החשוב הזה, והביאו מענפי העץ שהוא הצרי הנקרא קטף ובשאר מקומות כשיזכיר הכתוב צרי לבדו ויזכירנו לתרופה ולשבח, כגון הצרי אין בגלעד (ירמיה ח כב), יתרגם אותו יונתן על השמן שהוא שעף. ותרגם אונקלוס נטף נטופא, והוא השמן הזה שנקרא כן בעבור שהוא נוטף משברי הענפים. ואין כאן מקום לתרגמו שעף, כי איננו בקטרת למשיחה: וראיתי לרב רבי משה (הרמב"ם כלי המקדש פ"ב ה"ד) שמכניס בקטרת עץ האילן הנזכר הנקרא בערבי "עוד בלסאן", נראה שסבור כי רשב"ג שאמר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף בא לחלוק ולומר שאין הצרי מסממני הקטרת, כי הוא אינו אלא שרף, ובקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו:
«Estacte» es el bálsamo. En el comentario de Rashi está escrito que el bálsamo es llamado “teriaca”, y que, como no es más que una resina que gotea de los árboles del bálsamo, recibe el nombre de נטף, “gota”.
No sé si se trata de un error de los copistas o si quien informó a Rashi lo engañó.
La teriaca no es una sola sustancia, sino una preparación compuesta por numerosos ingredientes. Incluye levadura, miel y carne de animales impuros y reptiles.
Se incorporan polvo de escorpión y carne de víbora. Por eso recibe aquel nombre, pues “veneno” en griego se dice “theriak”.
Así también en el lenguaje del Talmud se dice «el veneno de una serpiente». La preparación también fue mencionada por nuestros sabios: «la teriaca beneficia a todo el cuerpo».
Lejos esté que en el incienso se incorporen carne de animales impuros y reptiles, levadura o miel. Está escrito: «ninguna levadura ni ninguna miel quemaréis como ofrenda de fuego».
El bálsamo es una resina semejante a un aceite que gotea del árbol balsámico, llamado קטף en el lenguaje de los sabios.
Esto es lo que aprendimos: Rabán Shimón ben Gamliel dice que el bálsamo no es más que la resina que procede de los árboles del קטף.
Quizá el árbol recibe el nombre קטף porque sus ramas son cortadas durante los días calurosos y el bálsamo fluye de aquellos cortes.
En el Talmud, en el capítulo Bamé Madlikín, dijeron: Rabí Shimón ben Elazar dice que no se encienden lámparas con bálsamo. También decía que el bálsamo no es más que la resina que procede de los árboles del קטף.
Explicaron la razón: como su aroma se difunde, existe el temor de que alguien tome parte del aceite para utilizarlo.
Por tanto, se trata del aceite precioso e importante anteriormente mencionado.
Me asombra, sin embargo, que Onkelos tradujera «tragacanto, bálsamo y ládano» como שעף y קטף, y también tradujera «un poco de bálsamo» como קטף.
En cambio, tradujo נטף como נטופא y no como bálsamo.
Yonatán tradujo bálsamo en todos los lugares como שעף. Esta expresión designa un aceite utilizado para ungir, como en el lenguaje talmúdico: «le hicieron una unción en el recipiente».
La letra ayin queda absorbida en la pronunciación. Así también se dice: «lo untó en la boca con aquella sustancia».
Parece que, según los traductores, tanto el árbol del bálsamo como su fruto reciben en hebreo el nombre צרי, de la misma manera que los nombres higuera, granado, etrog y muchos otros designan tanto el árbol como su fruto.
נכאת es, según ellos, un nombre general para todo aceite importante y aromático.
Por eso está escrito: «les mostró toda la casa de sus tesoros aromáticos». El depósito donde se conservaba el buen aceite era llamado por el nombre de ese aceite, porque constituía lo más selecto de sus tesoros. Allí también se menciona expresamente «el buen aceite».
Por eso Onkelos dijo respecto de la ofrenda llevada a José que trajeron שעף, nombre de la unción realizada con este aceite precioso.
También llevaron ramas del árbol que produce el bálsamo, llamado קטף.
En los demás lugares, cuando la Escritura menciona el bálsamo por sí solo como medicamento o alabanza, como en «¿acaso no hay bálsamo en Guilad?», Yonatán lo traduce refiriéndose al aceite, llamado שעף.
Onkelos tradujo נטף como נטופא porque se refiere a este aceite, denominado así por gotear de las ramas cortadas.
Aquí no era apropiado traducirlo como שעף, porque en el incienso no se utilizaba como aceite de unción.
He visto que Rabí Moshé —Maimónides— incorpora al incienso la madera del árbol mencionado, llamada en árabe “ud balsán”.
Parece que entendió que Rabán Shimón ben Gamliel, al decir que el bálsamo no es más que la resina que gotea de los árboles del קטף, venía a discrepar de la opinión anterior.
Según Maimónides, el bálsamo mismo no era una de las especias del incienso porque era solamente una resina; lo que se incorporaba al incienso era la madera del árbol קטף:
Ramban on Exodus 30:14
ממולח טהור קדש שיהא מלוח במלח סדומית, כמו שאמרו (כריתות ו.) מלח סדומית רובע. ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל׳:ל״ה) תרגם מערב, ירצה לעשות ממולח נמוח, שיעשה הסמים כולם שחוקים מאד ומעורבים יפה יפה עד שיהיו נמחים ולא יוכר סם מהם, מלשון כי שמים כעשן נמלחו (ישעיה נא ו), וכן ובלוי מלחים (ירמיה לח יא), ארץ פרי למלחה (תהלים קז לד), כולם ענין השחתה וכליה. ורש"י פירש (רש"י על שמות ל׳:ל״ה) כי לשון ממולח שיהא מעורב יפה בשחיקתן זה עם זה, והביא דומה לו מלחיך וחובליך (יחזקאל כז כז), על שם שהם מהפכין המים במשוטות כשמנהיגין את הספינה, כאדם שמהפך בכף ביצים טרופים לערבן יפה: ועל דעתי נקראו חכמי הספנים מלחים בעבור שהם יודעים טעם הים כאלו הם המרגישים במליחותו ובמתיקותו, כלומר היודעים מתי יהיה מתוק ונאות להולכי הים, או מתי הוא רע ומר להם ואין תופשי המשוטות נקראים מלחים, שהרי כתוב בצור (יחזקאל כז ח ט) יושבי צידון וארוד היו שטים לך, זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך כל אניות הים ומלחיהם היו בך, כי הספנים הזקנים יודעי הים הם מלחים, וכתיב (שם כט) וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים אל הארץ יעמודו, הנה הם שלשה, תופשי משוט, והמלחים, והחובלים. וכן ארץ פרי למלחה (תהלים שם), לארץ מלוחה, שמקום המלח לא יצמיח, כענין שכתוב בסדום (דברים כט כב) גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח, וכתיב (שופטים ט מה) ויזרעה מלח. ויתכן שיהיה הלמ"ד נוסף בכי שמים כעשן נמלחו (ישעיה נא ו), וירצה לומר נמחו, כמו בלאומים (תהלים מד טו), כלו שלאנן ושליו (איוב כא כג):
«Salado, puro y sagrado». Puede significar que debía ser sazonado con sal de Sodoma, como dijeron nuestros sabios: se añadía un cuarto de kav de sal de Sodoma.
Onkelos tradujo «mezclado». Entendió ממולח en el sentido de disuelto o consumido: todas las especias debían ser trituradas muy finamente y mezcladas perfectamente, hasta que parecieran desintegradas y no pudiera distinguirse ninguna sustancia.
Es semejante a «los cielos se desvanecerán como humo», «trapos gastados y podridos» y «tierra fructífera convertida en salina». Todas estas expresiones indican destrucción y desaparición.
Rashi explicó que ממולח significa que las sustancias debían estar bien mezcladas mediante la trituración conjunta.
Como expresión semejante citó: «tus marineros y tus navegantes». Los marineros reciben ese nombre porque remueven el agua con los remos cuando conducen el barco, como una persona que remueve huevos batidos con una cuchara para mezclarlos bien.
A mi juicio, los marineros expertos reciben ese nombre porque conocen el “sabor” del mar, como si percibieran cuándo es salado o dulce.
Es decir, saben cuándo el mar está tranquilo y es apropiado para los viajeros, o cuándo está agitado y resulta amargo y peligroso para ellos.
Quienes sujetan los remos no son llamados «marineros», pues está escrito acerca de Tiro: «los habitantes de Sidón y Arvad eran tus remeros; los ancianos de Gueval y sus sabios estaban en ti reparando tus grietas; todas las naves del mar y sus marineros estaban en ti».
Los marineros son, por tanto, los navegantes ancianos y expertos que conocen el mar.
También está escrito: «descenderán de sus naves todos los que sujetan el remo, los marineros y todos los capitanes del mar; permanecerán en tierra».
Se mencionan tres grupos diferentes: quienes sujetan los remos, los marineros y los pilotos.
Asimismo, «tierra fructífera convertida en salina» significa una tierra salada, porque un lugar cubierto de sal no produce vegetación.
Así está escrito acerca de Sodoma: «azufre y sal, toda su tierra quemada; no será sembrada ni producirá». También se dice: «la sembró con sal».
Es posible que la lámed de «los cielos se desvanecerán como humo» sea adicional, de modo que la palabra signifique simplemente «se disolverán», como ocurre en otras palabras con letras adicionales:
Ramban on Exodus 30:15
ונתת ממנה לפני העדות באהל מועד יתכן שנפרש שהזכיר הכתוב בכאן כל מעשה הקטרת, אמר שיקטיר ממנה לפני העדות בקדש הקדשים, והוא קטרת של יום הכפורים, ויקטיר ממנה באהל מועד בכל יום, ואשר אועד לך שמה יחזור על העדות. ויתכן שיזכיר כי יתן ממנה במזבח הפנימי שהוא מונח לפני ארון העדות, כי כן יאמר בפרשת ויקהל (ראה להלן מ ה):
«Pondrás de él delante del Testimonio, en la Tienda de Reunión». Es posible interpretar que la Escritura menciona aquí todas las formas de utilización del incienso.
Dice que parte de él debía quemarse delante del Testimonio, dentro del Lugar Santísimo. Este era el incienso de Yom Kipur.
También debía quemarse diariamente en la Tienda de Reunión.
La expresión «donde Me encontraré contigo» se referiría al Testimonio.
También es posible que el versículo indique solamente que debía colocarse parte del incienso sobre el altar interior, situado delante del Arca del Testimonio, como posteriormente se dirá en la sección de Vayakhel:
