Ramban on Leviticus 17
Ramban on Leviticus 17:1
אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל בעבור היות הפרשה אזהרה להקריב כל הקרבנות באהל מועד יזהיר הכהנים שהם המקריבים הקרבן שלא יקריבום בחוץ ויזהיר גם ישראל שיביאום לה' שם ולא יקריבו אותם בחוץ על ידי עצמם והנכון בפרשה מה שהזכירו רבותינו (חולין טז) שאסר בשר תאוה לישראל במדבר ולא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח ה' ולכך אמר שכל מי שישחוט משלשת מיני הבהמות אשר מהן יביאו כל הקרבנות שהם שור וכשב ועז שיביאום כולם אל פתח אהל מועד ויעשו אותם זבחי שלמים ולהקריב החלב והדם על מזבח ה' ואז יאכל הוא הבשר כמשפט ואמר שאם ישחטם במקום אחר יהיה חייב כרת והקרוב בלשון הכתוב כי מתחילה חייב כרת בכל שוחט בחוץ אפילו החולין והוא האיסור בבשר התאוה ונתן הטעם בעבור שיקדישום לה' ויזרוק הכהן הדם על מזבח ה' ויקטיר עליו החלב ואחרי כן (בפסוקים ח-ט) הזהיר שלא יעשה מזבח לה' בחוץ ויקריב עליו השלמים הנזכרים או עולה כענין הנעשה במוקדשין בשעת היתר הבמות רק בפתח אהל מועד יעלה אותם לשם והנה ריקן כל השחיטות בחולין ובמוקדשין להיות כולן בפנים ולכך אמר במשנה תורה (דברים יב י יא) ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם ואמר (שם פסוקים יג יד) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום וגו' להיות איסור שחוטי חוץ במוקדשין עומד במקומו בשעת בית הבחירה אבל התיר אותו בחולין זהו שאמר (שם פסוק טו) רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגו' לומר שלא תתנהג בארץ המניעה הנאמרת כאן שלא ישחוט חולין כלל ושיעשה הכל זבחי שלמים על מזבח ה' ופירש שם (דברים י״ב:כ׳) הטעם כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' לומר כי היה האיסור מתחילה בהיותם במדבר שיקל עליהם להביא כל זבחיהם אל פתח אהל מועד אבל אחרי שירחיב גבולם יאכלו בשר תאוה וישחטו בשעריהם אך לא המוקדשין וזה טעם מה שהזכיר בכאן אשר ישחט במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה יזכיר גם השוחטים מחוץ למחנה שיהיו חייבים להביא אותם אל פתח אהל מועד כי אע"פ שיתיר בשר תאוה כשירחיב השם גבולם מפני שאינם במקום המקדש לא יתיר כן במדבר אפילו חוץ למחנה לפי שאינם רחוקים מן המזבח כאשר יהיו בארץ שירחיב השם גבולם כי אז יתיר להם בשר תאוה וזהו דעתו של רבי ישמעאל (חולין טז) בפרשיות הללו ומכאן אמר דמעיקרא איתסר להו בשר תאוה והוא הנאות בכתוב על דרך הפשט וזהו מאמרם בהגדה (דב"ר ד ו) רבנין אמרין הרבה דברים אסר אותם הקב"ה וחזר והתירם במקום אחר תדע לך אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד מנין שנאמר (ויקרא י״ז:ד׳) ואל פתח אהל מועד וגו' מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא וגו' וכאן חזר והתירו להם שנאמר (דברים יב כ) בכל אות נפשך תאכל בשר מנין ממה שקראו בענין כי ירחיב ה' אלהיך ומה שכתב רש"י (רש"י על ויקרא י״ז:ג׳) (רש"י על ויקרא י״ז:ג׳) במוקדשין הכתוב מדבר וכו' הוא מדרשו של האומר (חולין טז) בשר תאוה לא איתסר כלל ועל דעתו נשנית הברייתא שבתורת כהנים (כאן) אבל דרך ישוב המקראות על אופניהם ודרך חכמים בהגדות וברוב המקומות כמו שפירשנו:
«A Aharón, a sus hijos y a todos los hijos de Israel». Puesto que esta sección contiene una advertencia de ofrecer todos los sacrificios en la Tienda de Reunión, advierte a los sacerdotes, que son quienes ofrecen los sacrificios, para que no los ofrezcan fuera.
También advierte a Israel para que los lleve allí ante Hashem y no los ofrezca por sí mismo fuera del Santuario.
La interpretación correcta de la sección es la mencionada por nuestros Sabios: durante la permanencia de Israel en el desierto quedó prohibida la carne de simple deseo.
Solo podían comer animales ofrecidos como sacrificios de paz sobre el altar de Hashem.
Por eso dice que cualquiera que degüelle una de las tres especies de animales de las que proceden todos los sacrificios —toro, oveja o cabra— deberá llevarla a la entrada de la Tienda de Reunión.
Allí la convertirán en un sacrificio de paz, ofrecerán la grasa y la sangre sobre el altar de Hashem y posteriormente la persona comerá la carne conforme a la ley.
Si la degüella en otro lugar, queda sujeto a la pena de karet.
Lo más cercano al lenguaje del versículo es que inicialmente impone karet a quien degüelle fuera, incluso si se trata de un animal no consagrado.
Esta es la prohibición de la carne de simple deseo.
La razón es que debían consagrar todos esos animales para Hashem, permitir que el sacerdote rociara su sangre sobre el altar y quemara allí su grasa.
Después, en los versículos posteriores, advierte que no debe construirse un altar para Hashem fuera del Santuario y ofrecer sobre él los sacrificios de paz mencionados o un holocausto, como se hacía con los animales consagrados durante la época en que los altares privados estaban permitidos.
Debían ofrecerlos exclusivamente a la entrada de la Tienda de Reunión.
De este modo, todas las degollaciones, tanto de animales ordinarios como consagrados, debían realizarse dentro.
Por eso en Deuteronomio dice:
«Atravesaréis el Jordán y habitaréis en la tierra… Al lugar que Hashem elija llevaréis vuestros holocaustos y sacrificios».
También:
«Cuídate de ofrecer tus holocaustos en cualquier lugar que veas, sino únicamente en el lugar…».
Esto mantiene vigente la prohibición de ofrecer fuera los animales consagrados durante la época del Templo elegido.
Pero permite la degollación de animales ordinarios:
«Solo conforme a todo el deseo de tu alma podrás degollar y comer carne…».
Significa que, en la tierra, ya no se aplicará la prohibición mencionada aquí, según la cual no podía degollarse ningún animal ordinario y todos debían convertirse en sacrificios de paz sobre el altar de Hashem.
Allí explica la razón:
«Cuando Hashem, tu Dios, ensanche tus fronteras…».
La prohibición existía inicialmente mientras se encontraban en el desierto, porque podían llevar fácilmente todos sus sacrificios hasta la entrada de la Tienda de Reunión.
Pero después de que sus fronteras fueran ensanchadas, podrían comer carne de simple deseo y degollar dentro de sus ciudades, aunque no los animales consagrados.
Este es el motivo por el cual aquí menciona tanto «quien degüelle dentro del campamento» como «quien degüelle fuera del campamento».
Incluso quienes degollaban fuera del campamento estaban obligados a llevar los animales hasta la entrada de la Tienda de Reunión.
Aunque la carne de simple deseo sería permitida cuando Hashem ensanchara sus fronteras, debido a que entonces estarían lejos del Santuario, todavía no sería permitida en el desierto, ni siquiera fuera del campamento.
Allí no estaban tan alejados del altar como lo estarían posteriormente en la extensa tierra.
Cuando Hashem ensanchara sus fronteras, permitiría la carne de simple deseo.
Esta es la opinión de Rabí Yishmael respecto a estas secciones.
A partir de aquí dijo que inicialmente la carne de simple deseo estaba prohibida.
Esta es la interpretación que mejor concuerda con el sentido literal de la Escritura.
Así se enseña también en una agadá:
«Los Sabios dijeron: muchas cosas prohibió el Santo, bendito sea, y después volvió a permitirlas en otro lugar.
»Hashem prohibió a Israel degollar y comer un animal hasta que lo llevaran a la entrada de la Tienda de Reunión.
»¿De dónde lo sabemos? Porque está escrito: “Y no lo lleva a la entrada de la Tienda de Reunión…”.
»¿Qué está escrito allí? “Sangre será considerada para aquel hombre…”.
»Después volvió a permitirlo, como está escrito: “Conforme a todo el deseo de tu alma podrás comer carne”.
»¿De dónde se aprende? De la sección que comienza: “Cuando Hashem, tu Dios, ensanche…”».
Lo que Rashi escribió —que el versículo habla exclusivamente de animales consagrados— corresponde a la interpretación de quien sostiene que la carne de simple deseo nunca estuvo prohibida.
Conforme a esta opinión fue redactada la baraita de Torat Cohanim.
Pero la explicación más adecuada al orden de los versículos y al método habitual de los Sabios en las enseñanzas homiléticas es la que hemos presentado.
Ramban on Leviticus 17:2
וטעם דם יחשב ממעשה בראשית (בראשית א כט ל) יאמר הנה בכל בעלי חיים זולתי אדם עשיתי דמם כמים ולחומם כגללים כמו שאמר (שם ט ג) כירק עשב נתתי לכם את כל אבל אם ישחט מחוץ למחנה יחשב כשופך דמים:
El sentido de «Se le considerará sangre derramada» se remonta al orden de la Creación.
Respecto a todos los seres vivos, excepto el ser humano, Hashem hizo que su sangre fuera considerada como agua y su carne como desperdicio, como está escrito:
«Como la hierba verde, os he entregado todas las cosas».
Pero si alguien degüella un animal fuera del campamento, será considerado como una persona que derrama sangre humana.
Ramban on Leviticus 17:3
לשעירם לשדים וכן הוא אומר (ישעיהו יג כא) ושעירים ירקדו שם לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ז:ז׳) מתורת כהנים (פרק ט ח) ואמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא י״ז:ז׳) שנקראו השדים כן בעבור שישתער הגוף הרואה אותם והקרוב בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים ומלת "עוד" תורה שכן היו ישראל עושים במצרים, אשר הם זונים כי כל מבקש אותם ומאמין בהם הוא זונה מתחת אלהיו שיחשוב כי יש מי שמטיב או ירע חוץ מהשם הנכבד והנורא וכבר רמז רבי אברהם במלת "עוד" האמת כאשר כתבתי למעלה (רמב"ן על ויקרא ט״ז:ח׳) וכן שם השעירים יתברר לך משם ויקראו "שדים" בעבור שמשכנם במקום שדוד כגון המדבר ועיקר מציאותם בקצוות כגון פאת צפון החרב מפני הקור ודע כי כאשר הבריאה מתחילה במעשה בראשית בגוף האדם ובכל בעלי הנפש והצמחים והמתכות מארבע יסודות ונתחברו ארבעתם בכח אלהי להיות מהן גוף גס מורגש לכל חמשת ההרגשות לעביו ולגסותו כך היתה יצירה משני יסודות מן האש והאויר והיה מהם גוף אינו נרגש ולא מושג לאחת מן ההרגשות כאשר נפש הבהמה איננה מושגת להרגשות לדקותה והגוף הזה הוא רוחני יטוס לדקותו וקלותו באש ובאויר וכאשר ההרכבה בכל דבר סיבת ההויה וההפסד במורכב מארבע יסודות כך היא במורכבים האלו משני היסודות כי בהתחברותם יהיה בעל הגוף חי ובהתפרדם יהיה כמת ולכך אמרו רבותינו (חגיגה טז) ששה דברים נאמרו בשדים שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם שלשה כמלאכי השרת יש להם כנפים כמלאכי השרת וטסים כמלאכי השרת ויודעין מה שעתיד לבא כמלאכי השרת יודעין סלקא דעתך אלא אימא שומעין מה שעתיד להיות שלשה כבני אדם אוכלין ושותין כבני אדם פרין ורבין כבני אדם ומתים כבני אדם וסיבת המיתה פירוד החבור היא הסיבה בכל המורכבים וסיבת הטיסה בקלות יסודותם כאשר נראה גם בעוף כי מפני שגברו עליו האש והאויר והיסודות האחרים בו מעטים הוא טס ופורח וכל שכן אלו שאין בהם מן היסודות הכבדים כלום שטיסתן גדולה יעופו ולא ייגעו וענין האכילה ללחוך מן המים והאש הריחות והליחות כענין האש שתלחוך המים אשר בתעלה (מלכים א יח לח) והוא ענין ההקטרות שיעשו בעלי נגרומנסיא"ה לשדים וסיבתה היובש אשר תיבש האש אשר באויר בגופן וצריך להחזירה כאשר היא האכילה באדם לצורך מה שהוא ניתך ממנו וענין מה שאמרו שומעין מה שעתיד להיות כי בטיסתן באויר השמים יקבלו העתידות משרי המזלות השוכנים באויר והם נגידי התלי ומשם יגידו גם בעלי הכנפים העתידות כאשר הוא מנוסה בנחשים וכאשר אפרש במקומו (דברים יח ט) בע"ה ואלו ואלו אינם יודעים במה שעתיד להיות לימים רבים ולעתים רחוקות רק יודענו בעתיד להיות בקרוב כי ידעו בנסיונותם שיקבלו מן השדים בנגזר לבא ולכך תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ז:ז׳) יזבחו לשדים לא אלוה (דברים לב יז) דבחו לשדין דלית בהון צרוך יאמר שאין בהם שום צורך כי לא ימנעו הנזק העתיד ולא יעשו שום תועלת וגם לא יודיעו ברחוק שישתמר ממנו האדם בדעתו והוא לשון הכתוב גם כן "לא אלוה" כאילו אמר "לא כח וממשלה" כי אלהים לשון אילות וכח אל הם יאמר שאין בשדים אילות ושום כח ולכך אין צורך בהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם:
«A los seirim»: significa a los demonios.
Así está escrito: «Los seirim danzarán allí».
Rashi lo explica basándose en Torat Cohanim.
Rabí Avraham Ibn Ezra dijo que los demonios reciben este nombre porque el cuerpo de quien los ve se estremece y se eriza.
Lo más probable es que se llamen así porque quienes pierden la razón los ven bajo la apariencia de machos cabríos.
La palabra «más» enseña que Israel ya realizaba estas prácticas en Egipto.
«Tras los cuales se prostituyen»: todo el que busca a estos seres y cree en ellos se prostituye apartándose de su Dios, pues piensa que existe alguien capaz de beneficiar o perjudicar aparte del Nombre glorioso y temible.
Rabí Avraham ya insinuó la verdad mediante la palabra «más», conforme a lo que escribí anteriormente.
También el significado del nombre seirim quedará aclarado a partir de allí.
Reciben el nombre de «shedim», demonios, porque habitan en lugares devastados, como el desierto.
Su existencia principal se encuentra en los extremos, como la región septentrional destruida por el frío.
Debes saber lo siguiente:
Durante la obra de la Creación, el cuerpo humano, los demás seres animados, las plantas y los metales fueron compuestos de los cuatro elementos.
Los cuatro se unieron mediante una fuerza divina para formar un cuerpo material y perceptible por los cinco sentidos, debido a su densidad y grosor.
De manera semejante, hubo una creación compuesta únicamente por dos elementos: fuego y aire.
A partir de ellos se formó un cuerpo no perceptible ni alcanzable por ninguno de los sentidos, de la misma manera que el alma animal no es percibida por los sentidos debido a su sutileza.
Este cuerpo es espiritual y, debido a la sutileza y ligereza del fuego y el aire, puede volar.
Así como la composición de los cuatro elementos causa el nacimiento y la destrucción de los seres compuestos por ellos, lo mismo ocurre con estos seres compuestos de dos elementos.
Cuando los elementos permanecen unidos, el ser está vivo; cuando se separan, queda como muerto.
Por eso nuestros Sabios dijeron:
«Seis cosas fueron dichas acerca de los demonios: tres son semejantes a los ángeles servidores y tres a los seres humanos.
»Tienen alas como los ángeles servidores, vuelan como los ángeles servidores y conocen lo que sucederá como los ángeles servidores.
»¿Verdaderamente conocen? Más bien, escuchan lo que está destinado a suceder.
»Comen y beben como los seres humanos, se reproducen como los seres humanos y mueren como los seres humanos».
La causa de su muerte es la separación de los elementos que los componen. Esta es la causa de la muerte de todos los seres compuestos.
La causa de su capacidad de volar es la ligereza de sus elementos.
También observamos esto en las aves: como en ellas predominan el fuego y el aire y los demás elementos son menores, vuelan.
Con mayor razón vuelan estos seres que no poseen nada de los elementos pesados. Vuelan sin fatigarse.
Su alimentación consiste en absorber de los líquidos y del fuego los aromas y humedades.
Es semejante al fuego que consumió el agua de la zanja.
Este es el significado de los inciensos que quienes practican la nigromancia ofrecen a los demonios.
La necesidad de esa alimentación procede de la sequedad que el fuego presente en el aire produce en sus cuerpos. Necesitan restaurar lo que pierden, del mismo modo que la alimentación humana repone aquello que se consume del cuerpo.
Nuestros Sabios dijeron que «escuchan lo que está destinado a suceder» porque, al volar por el aire de los cielos, reciben información acerca del futuro de los príncipes de las constelaciones que habitan el aire y gobiernan las líneas de influencia.
A partir de ellos también los seres alados anuncian acontecimientos futuros, como ha sido comprobado mediante ciertas formas de adivinación.
Con la ayuda de Dios, explicaré esto en su lugar.
Ni estos ni aquellos conocen los acontecimientos que ocurrirán después de muchos días o durante épocas lejanas.
Solo conocen aquello que sucederá próximamente, porque reciben de los demonios, por medio de sus experiencias, información acerca de lo que ya ha sido decretado y está próximo a ocurrir.
Por eso Onkelos tradujo «Sacrificaron a demonios que no son Dios» de la siguiente manera:
«Sacrificaron a demonios en los que no existe utilidad alguna».
Significa que no producen ningún beneficio.
No pueden impedir el daño futuro ni realizar un bien verdadero.
Tampoco anuncian los acontecimientos lejanos para que la persona pueda protegerse de ellos mediante su conocimiento.
Este es también el sentido de la expresión bíblica «que no son Dios», como si dijera: «No poseen fuerza ni gobierno».
La palabra «Elohim» está relacionada con poder y fuerza.
La Escritura enseña que los demonios no poseen fuerza ni autoridad alguna. Por eso no existe utilidad en servirlos, pues no pueden hacer daño ni tampoco beneficiar.
Ramban on Leviticus 17:4
כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח משמעות הכתוב הזה שיאמר שיאסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו והוא חלק השם כטעם החלב ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב נדחה את השואל שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו אע"פ שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא והרב כתב במורה הנבוכים (ג מו) כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהנבא מהם העתידות והתורה תכוין לעולם להרוס בניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה ולכך אמר (ויקרא י״ז:י׳) ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (ויקרא כ׳:ו׳) שהוא מביא למין ממיני ע"ז כי לא נאמר כן במצוה אחרת ואלו דברים מיושבים אבל הכתובים לא יורו כן שהם יאמרו תמיד בטעם האסור כי נפש כל בשר דמו בנפשו (ויקרא י״ז:י״ד) כי נפש הבשר בדם הוא (ויקרא י״ז:י״א) והחזיר במשנה תורה (דברים יב כג) רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר והראוי שנפרש בטעם איסורו כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו ואף ע"פ כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח לא בעלי הנפש כאשר בא בפרשת בראשית שנאמר (בראשית א כט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' וכאשר היה במבול שנצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו התיר להם השחיטה כמו שאמר (שם ט ג) כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל כי חיותם בעבור האדם והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם בקרבים לפניו יתברך לא שיאכלוהו כי אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש כי הנפשות כולן לאל הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל (קהלת ג יט) ועל הדרך שיראוהו חוקרי היונים מן השכל הפועל התנוצץ זיו וזוהר צח מאד ובהיר וממנו יצא נצוץ נפש הבהמה והנה היא נפש גמורה בצד מן הפנים ולכך יש בה דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה והיכר ברגילים ואהבה להם כאהבת הכלבים לבעליהן והיכר מופלא באנשי בית בעליהם וכן ליונים דעת והכרה מן הידוע עוד כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב תהיה עובי וגסות בנפש האדם ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים שישתנו בעכולם ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה והכתוב אומר (שם שם כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ ולכך אמר (ויקרא י״ז:י״ד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לפני ה' וזה טעם על כן אמרתי לבני ישראל בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו ושנו בספרי (ראה עו) רק חזק לבלתי אכול הדם (דברים יב כג) רבי יהודה אומר מגיד שהיו שטופים בדם וכו' כי הדם הוא הנפש (שם) להגיד מה גרם ולא תאכל הנפש עם הבשר (שם) זה אבר מן החי זה רמז וראיה למה שפירשנו ולכך צוה עוד (ויקרא י״ז:י״ג) לכסות כל דם בחיה ובעוף כי לא יתקרב דמם על המזבח כי גם בעופות לא יקרב מהם רק שני מינין בלבד וגם הם אינם נשחטים אבל בבהמות רוב המצויים נשחטים לשם הנכבד ודמם לכפר ואין ראוי לכסותו ולא חשש לכסות דם החולין בבהמה כי אין חולין במדבר וגם אחרי כן על הרוב יצוה:
«Porque el alma de la carne está en la sangre, y Yo os la he entregado sobre el altar».
El sentido aparente del versículo es que la sangre nos fue prohibida porque Hashem la entregó para ser ofrecida sobre el altar y expiar por nuestras almas.
Es la porción de Hashem, de manera semejante a la grasa.
Si preguntáramos por qué también fue prohibida la sangre de los animales salvajes y las aves, que no se ofrece sobre el altar, responderíamos que Hashem quiso alejarnos de toda sangre para que no llegáramos a equivocarnos.
No hizo lo mismo con la grasa porque esta puede reconocerse fácilmente.
El maestro escribió en la Guía de los Perplejos que los caldeos despreciaban la sangre y la consideraban impura.
Sin embargo, quienes querían unirse a los demonios y recibir de ellos profecías acerca del futuro comían sangre.
La Torá busca constantemente destruir las construcciones de su necedad mediante acciones opuestas a sus pensamientos.
Por eso prohibió comer la sangre, pero la eligió para realizar purificaciones mediante aspersiones y para arrojarla sobre el altar como expiación.
Por eso dice: «Pondré Mi rostro contra la persona que coma sangre», como dice respecto a quien entrega a su descendencia a Mólej.
Esta práctica conducía a una forma de idolatría.
Una expresión semejante no aparece respecto a ninguna otra mitzvá.
Estas palabras son razonables, pero los versículos no parecen indicarlo.
Siempre explican la prohibición diciendo:
«El alma de toda carne es su sangre»; «El alma de la carne está en la sangre».
También en Deuteronomio repite:
«Solo sé fuerte para no comer la sangre, porque la sangre es el alma; no comerás el alma junto con la carne».
La explicación apropiada de la prohibición es la siguiente:
Hashem creó todos los seres inferiores para beneficio del ser humano, porque únicamente este reconoce entre ellos a su Creador.
Aun así, inicialmente no permitió al ser humano comer seres dotados de alma, sino únicamente vegetales.
Así aparece en la sección de Bereshit:
«He aquí que os he dado toda planta que produce semilla…».
Durante el Diluvio, los animales fueron salvados gracias al mérito de Nóaj.
Nóaj ofreció algunos de ellos como sacrificio y su ofrenda fue aceptada.
Entonces Hashem permitió a la humanidad degollarlos, como está escrito:
«Todo ser que se mueve y vive os servirá de alimento; como la hierba verde, os lo he entregado todo».
La vida de los animales existía para beneficio del ser humano.
Hashem permitió que sus cuerpos, cuya vida se mantiene para el ser humano, fueran utilizados para su provecho y necesidades.
Pero ordenó que el alma que se encuentra en ellos fuera destinada a expiar por el hombre mediante su ofrecimiento delante de Él, bendito sea, y no para ser comida.
No es apropiado que un ser dotado de alma coma otra alma.
Todas las almas pertenecen a Dios.
Tanto el alma humana como el alma animal se encuentran en Su poder.
«Un mismo acontecimiento les sucede: como muere uno, así muere el otro; todos poseen un mismo aliento».
Según el camino enseñado por los investigadores griegos, del intelecto activo irradió una luz pura y brillante.
De ella surgió una chispa que constituye el alma animal.
Por tanto, desde cierta perspectiva, es un alma completa.
Por eso posee conocimiento para huir del daño y dirigirse hacia aquello que le resulta agradable.
Reconoce a las personas con las que está acostumbrada a relacionarse y las ama.
Así los perros aman a sus propietarios y reconocen de manera extraordinaria a los miembros de la casa de sus dueños.
También las palomas poseen conocimiento y reconocimiento, como es sabido.
Además, el alimento se transforma dentro del cuerpo de quien lo consume, de modo que ambos se convierten en una sola carne.
Si una persona comiera el alma de toda carne, esta se uniría a su propia sangre y ambas se convertirían en una sola cosa dentro del corazón.
Esto produciría densidad y tosquedad en el alma humana.
El alma del hombre se aproximaría a la naturaleza del alma animal consumida.
La sangre no necesita una digestión semejante a la de los demás alimentos, que se transforman durante el proceso digestivo.
De este modo, el alma humana quedaría vinculada a la sangre de un animal.
La Escritura dice:
«¿Quién sabe si el espíritu de los seres humanos sube hacia arriba y si el espíritu del animal desciende hacia abajo, a la tierra?».
Por eso dice:
«Porque el alma de toda carne es su sangre, en su alma».
En toda carne, tanto humana como animal, existe un alma vinculada a la sangre.
No es apropiado mezclar el alma que será cortada y desaparecerá con el alma que permanece.
La sangre animal debe servir como expiación sobre el altar, para ser aceptada delante de Hashem.
Este es el sentido de: «Por eso dije a los hijos de Israel…».
Puesto que la sangre es el alma, no es apropiado que un alma coma otra alma.
Hashem tuvo compasión del alma humana y entregó la sangre sobre el altar, para que el alma del animal expiara por la suya.
En el Sifré se enseña:
«“Solo sé fuerte para no comer la sangre”. Rabí Yehudá dice: esto enseña que estaban profundamente entregados al consumo de sangre…
»“Porque la sangre es el alma”: esto explica la razón.
»“No comerás el alma junto con la carne”: se refiere a un miembro arrancado de un animal vivo».
Esta es una alusión y una prueba de lo que hemos explicado.
Por eso ordenó cubrir toda sangre de los animales salvajes y las aves, pues su sangre no es ofrecida sobre el altar.
Incluso entre las aves, solo dos especies pueden ser ofrecidas, y tampoco son degolladas mediante el mismo procedimiento que los animales.
Entre los animales domésticos, en cambio, la mayoría de las especies habituales se degüellan para el Nombre glorioso y su sangre sirve como expiación.
Por ello no debe cubrirse.
No fue necesario ordenar que se cubriera la sangre de los animales domésticos ordinarios, porque durante la permanencia en el desierto no existía carne ordinaria.
También después, la mayor parte de las veces, la Escritura ordenará otro procedimiento.
Ramban on Leviticus 17:5
דמו בנפשו הוא דמו לו במקום נפש כי הנפש תלויה בו לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ז:י״ד) ואיננו נכון אבל אפשר לפרש שיהיה בנפשו בכאן בגופו יאמר כי נפש כל בשר דמו בגופו הוא וכן ברזל באה נפשו (תהלים קה יח) שבעים נפש (שמות א ה) על נפש מת לא יבא (במדבר ו ו) הגוף כי גוף בעל נפש יקרא נפש ועל דעתי הזכיר הכתוב בדם שלשה דברים והם טעם אחד אמר תחילה (ויקרא י״ז:י״א) כי נפש הבשר בדם היא אחר כך הפך ואמר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא לומר כי הדם הוא הנפש והנפש היא בדם ששניהם מעורבין יחד ויהיה זה כענין יין המזוג במים שהמים ביין והיין במים כל אחד בחבירו ואח"כ פירש כי הדם הוא הנפש עצמו לומר שהיו לבשר אחד לא יתפרדו לא ימצא דם בלא נפש ולא נפש בלא דם כידוע ברוח אשר תחילתו מן הלב שהוא היולי לרוחות כולן וממנו יבא הזן שעושה הדם והדם הוא המולידו והמקיימו כענין הגולם והצורה בכל בעלי הגוף שלא ימצא האחד בלתי האחר ורבותינו דרשו (כריתות ד) שלשה כריתות בדם אחת לדם הנפש ואחת לדם שחיטה ואחת לדם כסוי וזה טעמם לכריתות אבל הטעם בשינוי הלשון בנפש ובדם כאשר פירשתי:
«Su sangre está en su alma». Rashi explica: su sangre ocupa para él el lugar del alma, porque el alma depende de ella.
Esto no es correcto.
Es posible interpretar aquí «en su alma» como «en su cuerpo».
El versículo diría: «El alma de toda carne es su sangre dentro de su cuerpo».
Así se utiliza «alma» con el sentido de cuerpo en: «El hierro entró en su alma»; «Setenta almas»; y: «No se acercará a un alma muerta».
El cuerpo de un ser dotado de alma recibe también el nombre de «alma».
En mi opinión, la Escritura menciona tres aspectos acerca de la sangre, aunque todos expresan una misma razón.
Primero dice: «El alma de la carne está en la sangre».
Después invierte la expresión y dice: «El alma de toda carne es su sangre, en su alma».
Esto significa que la sangre es el alma y el alma se encuentra en la sangre, porque ambas están mezcladas entre sí.
Es semejante al vino mezclado con agua: el agua está en el vino y el vino está en el agua, cada uno dentro del otro.
Finalmente explica: «La sangre es el alma misma».
Significa que ambas se han convertido en una única realidad y no pueden separarse.
No existe sangre sin alma ni alma sin sangre.
Esto es conocido respecto al espíritu cuyo origen se encuentra en el corazón, que constituye la materia inicial de todos los demás espíritus.
De él procede la fuerza nutritiva que produce la sangre, mientras que la sangre lo genera y mantiene.
Es semejante a la relación entre materia y forma en todos los seres corporales, donde una no puede existir sin la otra.
Nuestros Sabios interpretaron que existen tres penas de karet respecto a la sangre:
Una por la sangre de la vida, otra por la sangre del degüello y otra por la sangre que debe cubrirse.
Esta es la razón jurídica de las tres menciones de karet.
Pero la razón del cambio de lenguaje entre el alma y la sangre es la que hemos explicado.
Ficha editorial de este texto
