Ramban on Leviticus 25

Ramban on Leviticus 25:1

וידבר ה' אל משה בהר סיני מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא נאמרו כל המצות מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בתורת כהנים (ריש הפרשה) ונראה לי שכך פירושו לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב למדנו שכללותיה ופרטיה כולן נאמרו מסיני ובא הכתוב ולימד כאן על כל דיבור שנדבר למשה בסיני שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:א׳) ואינו נכון בעיני כלל שהרבה מצות כשמיטה שלא נשנו בערבות מואב ונדע בהן שנאמרו כללותיהן ופרטיהן מסיני או באוהל מועד ועוד מנין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה ולא היו כללותיהן מסיני ופרטיהם בערבות מואב וכן היה ראוי יותר לומר כי הנשנות נשנו לבאר פרטיהם כי לא נאמרו בסיני אלא כללותיה אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים פירושה ברור שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו' ואלו דיני השמיטה בדרך כלל ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולם נזכרו בפרשה הזאת ובסוף הענין (ויקרא כ״ז:ל״ד) כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני וכן שנו שם בתורת כהנים (סוף סיפרא) אלה המצות אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה אשר צוה ה' את משה כדאי השליח לשולחו את משה אל בני ישראל זכות ישראל גרמה בהר סיני שכולם נאמרו מסיני עד כאן בת"כ אבל ענין ערבות מואב שנצטוה שם משה לבאר התורה לבנים כך נראה לי וזה כפתור ופרח וענין הפרשה הזאת שנכתב בכאן אמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא כ״ה:א׳) כי זאת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים (שמות כד ז) וכשקבלו על נפשם נעשה ונשמע אז נכרתה הברית ואמר להן כל הפרשה הזאת והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ כי כאשר אמר על העריות כי בעבורם תקיא אותם הארץ (ויקרא י״ח:כ״ח) כן אמר בפרשת אם בחקותי על שבתות הארץ (ויקרא כ״ו:ל״ד) והוצרך תחילה להזכיר השבתות ולפי דעתי כי נכתבה כאן בסדר נכון כי פירוש "בהר סיני" בעלותו שם לקבל לוחות שניות וביאור הענין כי בתחילת ארבעים יום הראשונים של לוחות הראשונות כתב משה בספר הברית את כל דברי ה' ואת כל המשפטים הנאמרים שם ויזרוק דם הברית על העם (שמות כד ח) וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות כאילו נתבטלה הברית ההיא אצל הקב"ה וכשנתרצה הקב"ה למשה בלוחות שניות צוהו בברית חדשה שנאמר (שם לד י) הנה אנכי כורת ברית והחזיר שם המצות החמורות שנאמרו בסדר ואלה המשפטים בברית הראשונה ואמר (שם פסוק כז) כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל ורצה הקב"ה להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות ובקללות ושתהיה כראשונה על כל המצות הראשונות ועל כל המשפטים כמו שנאמר בברית הראשונה (שם כד ג) את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ולפיכך אמר בכאן בסוף התוכחות (ויקרא כ״ו:מ״ו) אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה הוא רומז אל כל המצות והמשפטים שנאמרו בברית הראשונה בסדר ואלה המשפטים שהיו כולן בברית הזאת והנה בספר הברית הראשון נאמרה השביעית בכלל כמו שהזכרתי שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו' ועתה בברית הזאת השנית נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה ובעת הברית הראשונה שהוא בארבעים יום ראשונים נצטוה משה על המשכן וכשנתרצה לו הקב"ה וצוהו לכרות להם ברית שניה ירד משה ויצום את כל אשר צוה ה' אותו בהר סיני (שם לד לד) והיה מעשה המשכן מכללם ואז הקהיל משה את כל עדת בני ישראל ואמר להם כבתחילה (שמות לה א) אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם במלאכת המשכן והנה קבלו הדבר בשמחה ויצאו מלפניו מיד ובאו כולם ונתנו הנדבה ועשו המשכן והשלימו מלאכתו וכאשר הוקם מיד "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד" (ויקרא א א) וצוהו בקרבנות ובכל תורת כהנים ומשה צוה הכל אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל מיד וכאשר השלים אמר להם עוד צוה אותי השם בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל ולכרות לכם על כל המצוה והמשפטים ברית חדשה באלה ובשבועה ולא הוצרך עתה שיזבח זבחים ויזרוק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח כאשר עשה בראשונה אבל קבלו עליהם הברית הראשונה באלות ובקללות אלה וזה טעם "אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כ״ו:מ״ו) כי הוא הנותן להם בברית הזאת כי מחל להם על פי התנאים האלו כמו שפירשתי בסוף כי תשא (שמות לד כז) וכן ברית ערבות מואב כן היה שקבלו עליהם התורה באלות ובקללות ההם והיא הברית כמו שנאמר (דברים כח סט) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ואמת אמרו שבתנאי הארץ השמיטה והיובל כאשר יזכיר בתוכחות (להלן כו לד לה) ועל זה נתחדשו בברית הזאת השנית:

«Hashem habló a Moshé en el monte Sinaí». ¿Qué relación particular existe entre la shemitá y el monte Sinaí? ¿Acaso no fueron pronunciadas en el Sinaí todas las mitzvot? La enseñanza es la siguiente: así como respecto a la shemitá fueron comunicados en el Sinaí sus principios generales, sus detalles y todas sus precisiones, también todas las demás mitzvot fueron comunicadas en el Sinaí con sus principios generales, sus detalles y sus precisiones. Así se enseña en Torat Cohanim. Rashi explica: «Puesto que no encontramos que las leyes de la shemitá de las tierras fueran repetidas en las llanuras de Moav, aprendemos que todos sus principios y detalles fueron comunicados en el Sinaí. »La Escritura vino aquí para enseñar que, respecto a cada mandato comunicado a Moshé en el Sinaí, tanto sus principios como sus precisiones fueron dados allí, y después fueron repetidos en las llanuras de Moav». En mi opinión, esto no es correcto en absoluto. Existen muchas mitzvot semejantes a la shemitá que tampoco fueron repetidas en las llanuras de Moav. Sabemos, no obstante, que sus principios y detalles fueron comunicados en el Sinaí o en la Tienda de Reunión. Además, ¿de dónde aprendemos que las demás mitzvot repetidas en las llanuras de Moav deben compararse con la shemitá? Quizá sus principios fueron pronunciados en el Sinaí y sus detalles únicamente en las llanuras de Moav. Conforme al razonamiento de Rashi, habría sido más apropiado decir que las mitzvot repetidas allí lo fueron para explicar sus detalles, porque en el Sinaí solo se habían comunicado sus principios generales. La baraita de Torat Cohanim posee, sin embargo, una explicación clara. Los principios generales de la shemitá fueron pronunciados en el Sinaí, como está escrito en la sección de Mishpatim: «Durante el séptimo año la dejarás descansar y la abandonarás, y comerán los pobres de tu pueblo…». Estas son las leyes generales de la shemitá. Aquí vuelve a decir que también todos sus detalles fueron comunicados en el monte Sinaí, pues todos ellos aparecen en esta sección. Al final del asunto está escrito: «Estas son las mitzvot que Hashem ordenó a Moshé para los hijos de Israel en el monte Sinaí». Esto establece una comparación entre todas las mitzvot y la shemitá aquí mencionada: todas fueron comunicadas en el Sinaí tanto en sus principios como en sus detalles. Así enseñaron también al final de Torat Cohanim: «“Estas son las mitzvot”: desde este momento ningún profeta tiene autorización para innovar otra cosa. »“Que Hashem ordenó a Moshé”: digno era el enviado de representar a quien lo envió. »“A los hijos de Israel”: el mérito de Israel causó que fueran entregadas. »“En el monte Sinaí”: todas fueron pronunciadas en el Sinaí». Hasta aquí Torat Cohanim. En las llanuras de Moav, Moshé recibió la orden de explicar la Torá a los hijos de la nueva generación. Esta es, en mi opinión, una interpretación perfecta y extraordinariamente apropiada. Respecto a la razón por la cual esta sección fue escrita aquí, Rabí Avraham Ibn Ezra dijo que constituye el pacto mencionado en la sección de Mishpatim. Cuando Israel aceptó diciendo: «Haremos y escucharemos», se estableció el pacto. Entonces Moshé les comunicó toda esta sección. Fue colocada aquí para unir las condiciones de la posesión de la tierra. Así como respecto a las relaciones prohibidas se dijo que por ellas la tierra vomitaría a sus habitantes, también en la sección de Bejukotai se dice que la tierra recuperará sus años sabáticos. Por eso era necesario mencionar primero las leyes sabáticas de la tierra. En mi opinión, la sección fue escrita aquí conforme a su orden correcto. La expresión «en el monte Sinaí» se refiere a la ocasión en que Moshé subió para recibir las segundas tablas. La explicación es la siguiente: Durante los primeros cuarenta días, cuando recibió las primeras tablas, Moshé escribió en el Libro del Pacto todas las palabras de Hashem y todos los juicios allí pronunciados. Después roció sobre el pueblo la sangre del pacto. Cuando pecaron con el becerro y fueron quebradas las tablas, aquel pacto quedó, por así decirlo, anulado ante el Santo, bendito sea. Cuando el Santo, bendito sea, se reconcilió con Moshé mediante las segundas tablas, le ordenó establecer un nuevo pacto, como está escrito: «He aquí que Yo establezco un pacto». Allí repitió las mitzvot más graves mencionadas en la sección de Mishpatim dentro del primer pacto. También dijo: «Escribe para ti estas palabras, porque conforme a estas palabras he establecido un pacto contigo y con Israel». El Santo, bendito sea, quiso imponerles una mayor severidad en este segundo pacto: quedarían sujetos a maldiciones e imprecaciones. Este pacto comprendería todas las mitzvot y juicios del primero, como se dijo respecto al primer pacto: «Todas las palabras de Hashem y todos los juicios». Por eso, al final de las reprensiones, dice aquí: «Estos son los estatutos, los juicios y las enseñanzas que Hashem estableció entre Él y los hijos de Israel en el monte Sinaí, por medio de Moshé». Alude a todas las mitzvot y juicios mencionados en el primer pacto de la sección de Mishpatim. Todos ellos quedaron incluidos también en este segundo pacto. En el primer Libro del Pacto se mencionó la shemitá de manera general, como dije: «Durante el séptimo año la dejarás descansar y la abandonarás…». Ahora, en este segundo pacto, fueron comunicados todos sus detalles, precisiones y castigos. Durante el primer pacto, en los primeros cuarenta días, Moshé recibió la orden de construir el Mishkán. Cuando el Santo, bendito sea, se reconcilió con él y le ordenó establecer para Israel un segundo pacto, Moshé descendió y les transmitió todo cuanto Hashem le había ordenado en el monte Sinaí. La construcción del Mishkán estaba incluida en ello. Entonces Moshé congregó a toda la comunidad de los hijos de Israel y les dijo, como al principio: «Estas son las cosas que Hashem ordenó hacer» respecto a la obra del Mishkán. Aceptaron el asunto con alegría. Salieron inmediatamente de su presencia, llevaron sus donaciones y construyeron el Mishkán hasta completar su obra. Cuando fue levantado, inmediatamente: «Llamó a Moshé, y Hashem le habló desde la Tienda de Reunión». Le ordenó las leyes de los sacrificios y toda la Torá de los sacerdotes. Moshé transmitió inmediatamente todo aquello a Aharón, a sus hijos y a todos los hijos de Israel. Cuando terminó, les dijo: «Hashem también me ordenó en el monte Sinaí explicaros la shemitá y el yovel, y establecer con vosotros un nuevo pacto, acompañado de maldición y juramento, acerca de todas las mitzvot y juicios». Ahora no fue necesario volver a ofrecer sacrificios ni rociar la mitad de la sangre sobre el pueblo y la otra mitad sobre el altar, como había hecho durante el primer pacto. Aceptaron sobre sí el primer pacto mediante estas maldiciones e imprecaciones. Este es el sentido de: «Que Hashem estableció entre Él y los hijos de Israel en el monte Sinaí». Él se entregó a ellos dentro de este pacto, perdonándolos conforme a estas condiciones, como expliqué al final de Ki Tisá. Lo mismo ocurrió con el pacto de las llanuras de Moav. Allí aceptaron la Torá mediante aquellas maldiciones e imprecaciones, y esto constituyó el pacto, como está escrito: «Estas son las palabras del pacto que Hashem ordenó a Moshé establecer con los hijos de Israel en la tierra de Moav, además del pacto que estableció con ellos en Jorev». Nuestros Sabios dijeron correctamente que la shemitá y el yovel forman parte de las condiciones para habitar la tierra, como se menciona en las reprensiones: «Entonces la tierra recuperará sus años sabáticos». Por causa de ello, estas leyes fueron renovadas y detalladas en este segundo pacto.

Ramban on Leviticus 25:2

שבת לה' לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ב׳) ורבותינו לא כך נתכוונו במדרשם כי כל השבתות גם המועדים לשם ה' הן ולא יאמר באחד מהם "לה'" אבל אמר (ויקרא כ״ג:כ״ד) "יהיה לכם שבתון" ואמר ביום הכפורים (שם לב) "שבת שבתון הוא לכם" ולשון הברייתא בתורת כהנים (פרק א ב) שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה' אבל פירוש "שבת לה' אלהיך" האמור בשבת בראשית (שמות כ י) כי בו שבת וינפש ועל כן לא תעשה כל מלאכה ולכך אמרו כי כן נאמר בשמיטה כי היא שביעית בשנים והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה כבר רמז לנו ר"א שכתב וטעם שבת לה' כיום השבת וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך ואם תזכה תתבונן כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב ג) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם ויום השביעי שבת לה' אלהיך (שמות כ ו) כי בו יהיה שבת לשם הגדול כמו ששנינו (תמיד פ"ז מ"ד) בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (ויקרא י״ח:כ״ח) שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כ״ו:ל״ד) והחזיר הענין פעמים רבות כל ימי השמה תשבות (שם שם לה) ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה (שם שם מג) וכן שנינו (אבות פ"ה מ"ט) גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית שנאמר (ירמיה לד יג יד) אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' מקץ שבע שנים וגו' כי גם בעבד שביעית כיובל כו' והיובל יודע עוד מבראשית עד ויכולו כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו כי הוא מוסד המאמין יחריש וזהו שנאמר ושבתה הארץ שבת (כאן) וקראתם דרור בארץ (ויקרא כ״ה:י׳) כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א א) שבה נאמר והארץ אזכור (ויקרא כ״ו:מ״ב) וכבר זכרתי זה פעמים ושמא לזה רמזו רבותינו (ר"ה כא) באמרם חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד כי כל שמיטה שער בית אחד והנה הודיעוהו כל ההויה מתחילה ועד סוף חוץ מן היובל קדש:

«Un Shabat para Hashem». Rashi explica: «Para el Nombre de Hashem, así como se dice respecto al Shabat de la Creación». Nuestros Sabios no tuvieron esta intención en su enseñanza. Todos los Shabatot y festividades están consagrados al Nombre de Hashem, pero respecto a ninguno se dice expresamente «para Hashem». Está escrito: «Será para vosotros un descanso solemne». Respecto a Yom Kipur dice: «Es para vosotros un Shabat de descanso completo». El lenguaje de la baraita de Torat Cohanim es: «“Un Shabat para Hashem”: así como se dijo “un Shabat para Hashem” respecto al Shabat de la Creación, también se dice respecto al séptimo año: “un Shabat para Hashem”». El significado de «Shabat para Hashem, tu Dios» respecto al Shabat de la Creación es que en ese día Él cesó y descansó. Por eso no realizarás ninguna labor. Nuestros Sabios dijeron que lo mismo se aplica a la shemitá, porque es el séptimo período dentro de los años. Aquí despertaron nuestra atención acerca de un gran secreto entre los secretos de la Torá. Rabí Avraham Ibn Ezra ya lo insinuó al escribir: «El sentido de “Shabat para Hashem” es semejante al día de Shabat. El secreto de los días del mundo está insinuado en este lugar». Inclina tu oído para escuchar aquello que me está permitido comunicarte, mediante el lenguaje en que puedo hacerlo. Si eres digno, lo comprenderás. Ya escribí en la sección de Bereshit que los seis días de la Creación representan los días del mundo. El séptimo día es «Shabat para Hashem, tu Dios», porque durante él habrá reposo para el gran Nombre. Así estudiamos: «¿Qué salmo pronunciaban durante el séptimo día? “Salmo, cántico para el día de Shabat”: para el futuro, que será enteramente Shabat y descanso para la vida eterna». Los días aluden a aquello que Dios creó durante la obra de la Creación. Los años aluden a aquello que acontecerá durante la creación y desarrollo de todos los días del mundo. Por eso la Escritura fue más severa respecto a la shemitá que respecto a todas las demás prohibiciones negativas e impuso por su transgresión el castigo del exilio, como fue severa respecto a las relaciones prohibidas. Está escrito: «Entonces la tierra recuperará sus Shabatot». La Escritura repite este asunto varias veces: «Durante todos los días que permanezca desolada descansará». También: «La tierra será abandonada por ellos y recuperará sus Shabatot». Así estudiamos: «El exilio viene por la demora de la justicia, la corrupción de la justicia y el incumplimiento del descanso de la tierra». La razón es que todo el que niega esta mitzvá no reconoce la obra de la Creación ni el Mundo Venidero. De igual manera, el profeta fue severo y decretó el exilio por no liberar a los esclavos durante el séptimo año, como está escrito: «Yo establecí un pacto con vuestros antepasados… al final de siete años…». También respecto al esclavo existe una séptima semejante al yovel. El yovel se conoce igualmente a partir de «En el principio» hasta «Y fueron terminados». Durante el yovel todos regresarán: cada persona a su posesión y cada persona a su familia. Este es uno de los fundamentos de la fe. Quien comprende debe guardar silencio. Este es el sentido de: «La tierra descansará un Shabat»; y: «Proclamaréis libertad en la tierra». Se trata de la Tierra de la Vida insinuada en el primer versículo de la Torá, respecto a la cual está escrito: «Recordaré la tierra». Ya mencioné este asunto en varias ocasiones. Quizá a ello aludieron nuestros Sabios cuando dijeron: «Cincuenta puertas de entendimiento fueron creadas en el mundo. Todas fueron entregadas a Moshé excepto una». Cada shemitá constituye una puerta y una casa. Se le dio a conocer todo el proceso de la existencia desde el comienzo hasta el final, excepto el yovel sagrado.

Ramban on Leviticus 25:3

שש שנים תזרע שדך דרך הכתוב לומר כן ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט) ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שם כג יב) ועל דרך רבותינו (ירושלמי כלאים פ"ח ה"א) שש שנים תזרע שדך ולא בשביעית והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה ונמצא הזורע בשביעית עובר בעשה זה ובלא תעשה ומדרש אגדה (מכילתא משפטים כ) ר' ישמעאל אומר כשישראל עושין רצונו של מקום עושין שמיטה אחת בשבוע אחד שנאמר שש שנים תזרע וכשאין עושין רצונו של מקום עושין ארבע שמיטין בשבוע אחד כיצד נרה שנה וזורעה שנה נרה שנה וזורעה שנה נמצאו ארבע שמיטין בשבוע אחד:

«Durante seis años sembrarás tu campo». Es habitual que la Escritura se exprese de este modo: «Durante seis días trabajarás y realizarás toda tu labor»; y: «Durante seis días realizarás tus trabajos, pero en el séptimo descansarás». Según la interpretación de nuestros Sabios: «“Durante seis años sembrarás tu campo”: pero no durante el séptimo». Esta es una prohibición derivada de un precepto positivo, que posee la fuerza de una mitzvá positiva. Quien siembra durante el séptimo año transgrede tanto esta mitzvá positiva como una prohibición negativa. En una enseñanza homilética, Rabí Yishmael dice: «Cuando Israel cumple la voluntad del Omnipresente, realiza una sola shemitá dentro de un ciclo de siete años, como está escrito: “Durante seis años sembrarás”. »Pero cuando no cumple la voluntad del Omnipresente, realiza cuatro shemitot dentro de un solo ciclo. »¿Cómo sucede? Ara durante un año y siembra durante otro; ara un año y siembra otro. Resulta que dentro de los siete años hubo cuatro períodos en los que la tierra quedó sin producir».

Ramban on Leviticus 25:4

את ספיח קצירך אפילו לא זרעת והיא צמחה מן הזרע שנפל בשעת הקציר והוא קרוי ספיח "לא תקצור" להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל "נזירך" שהנזרת והפרשת אותם מבני אדם ולא הפקרתם "לא תבצור" אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ה׳) והכונה לרב בזה שהוא סובר שהשומר שדהו ופירותיו בשביעית אין הפירות נאסרין וכן כתב בפירושיו במסכת יבמות (קכב ד"ה של עזיקה) ובמסכת סוכה (לט ד"ה אבל) וכן הדבר הזה בדין התורה בראיות ברורות וזו ששנויה בתורת כהנים (פרק א ג) ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל בוצר אתה מן המופקר יפרש הרב לומר ענבי נזירות לא תבצור אותם בנזירותם אבל תפקיר הכל ותבצור עם העניים והנכון בפירוש הכתוב ש"ענבי נזירך" כמו "ספיח קצירך" ו"לא תבצור" כמו "לא תקצור" כי הענין בכל הפרשה יכפול הדין בשניהם יזהיר בשדה ויזהיר בכרם תזרע שדך ותזמור כרמך (ויקרא כ״ה:ג׳) שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור (ויקרא כ״ה:ד׳) וכן ושש שנים תזרע את ארצך והשביעית תשמטנה ונטשתה כן תעשה לכרמך (שמות כג יא) ופירוש הכתוב כי הצומח מאליו בשדה מבלי חרישה וזריעה לדעת יקרא ספיח קציר שהוא נספח אל קציר השנה שעברה מגזרת ונספחו על בית יעקב (ישעיהו יד א) והגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא "נזיר" כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו מגזרת אשר נזורו מעלי בגלוליהם (יחזקאל יד ה) פירשו ממני וכן וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כ״ב:ב׳) ואמר אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא כ״ה:ה׳) "שבקך" שהנחת אותם לשמיר ולשית ויתכן כי המנהג בישראל שהכרם אשר הוא בתה לא יזמר ולא יעבד ועולה שמיר ושית יקראו לו "נזיר" כלומר שהוא כרם הנזיר מפני שהנזיר אסור ביין ובענבים לחים ויבשים ואינו עובד כרמו כי כן יקראו השער הארוך על שם הנזיר גזי נזרך והשליכי (ירמיהו ז כט) וזה טעם ענבי נזירך והכלל שהם הצומחים מבלי עבודת הכרם והנה אמר הכתוב כי הספיח הנולד מאליו בשדה לא יקצור אותם והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה לא יבצור אותן ופירוש הלאוים שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך ולא תבצור אותן לעצמך אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה ותהיה "שבת הארץ" כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר לכולכם יחד לאכלה לך ולענייך ולחיה ולבהמה ועכשיו אשוב לפרש הברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הזה לפי שהן מטעות שנו שם (פרק ד ה) בפסוק הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו (ויקרא כ״ה:כ׳) אם אין זורעין מה אוספין אמר רבי עקיבא מכאן סמכו לספיחין שהן אסורין בשביעית וישנה לזו בגמרא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא) וקתני בתורת כהנים וחכמים אומרים אין ספיחים אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף אמרת לנו אל תזרעו ומה שאנו אוספין ואין מכניסין לקיום אמרת לנו בערוהו מה אנו אוכלין מן הביעור ואילך עד כאן הרי לדברי חכמים אין איסור הספיחים אלא מדבריהם כלומר שגזרו בהן לאוסרן לגמרי משום חשד שלא יזרעו ויאמרו ספיחים הם ולכך אמרו בירושלמי (ב"ב פ"ה ה"א) אמר רבי ינאי כל הספיחים אסורין חוץ מן העולים בשדה בור בשדה ניר בשדה כרם בשדה זרע שדה בור דלא משגח עליה שדה ניר דהוא בעי מתקני חקליה שדה כרם שלא לאסור כרמו שדה זרע שאינו רוצה בקיומו ומן המחלוקת הזה שנו שם בתורת כהנים (פרק א ג) את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו לספיחין שיהיו אסורין בשביעית שנו משנתם כדברי רבי עקיבא דלא תקצור כלל אבל כדברי חכמים שלא תעשה אותם קציר לעצמך ולא תעשה אותם בציר לעצמך אלא נהוג בהם מנהג הפקר וכן לא נאסוף את תבואתנו (ויקרא כ״ה:כ׳) שלא נאסוף אל בתינו פירות האילן והספיחים כי בהפקירם לעניים ולחיה ולבהמה ובביעור לא נוכל לחיות בהן והספיחין האלו האסורים הם הגדלים בזמן האסור בתבואה כל שהביאה שליש בשביעית וכן הירקות כל שצמחו בשביעית אסורין מן התורה לדברי רבי עקיבא ולדברי חכמים אסורין מדברי סופרים חוץ מן העולים באותן שדות שהזכירו בירושלמי שכתבנו למעלה אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית יש בהן משום קדושת שביעית לכל דיניה להפסד ולקרבנות ולסחורה ולביעור ואע"פ שגדלו לגמרי בששית מפני שאנו הולכים אחר לקיטה בירק בין למעשר בין לשביעית אבל אין בהם משום ספיחים שאינם ספיחי שביעית שהרי בששית צמחו ואפילו הוסיפו בשביעית אין בהם דין ספיחים ובהם שנינו (שביעית פ"ח מ"ד) האומר לפועל הילך איסר זה ולקוט לי ירק היום וכו' וכן שנינו (שם פ"ז מ"ג) לא יהא לוקט ירקות שבה ומוכר בשוק אבל לוקט הוא ובנו מוכר על ידו ותנן נמי (שם פ"ט מ"א) הפיגם והירבוזין וכולה מתניתין עד ונקחים מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר ויש אומרים שאלו הנזכרים וכל כיוצא בזה שאין דרך בני אדם לזורען אבל הם מאליהן יוצאים בהרים ובנהרות אין בהן איסור ספיחים כלל אע"פ שצמחו בשביעית שלא גזרו אלא בנזרעים כדי שלא יבאו לזורעם וכן נראה זה מן הגמרא מירושלמי וזהו ענין הספיחים שהזכירו חכמים בכל מקום וכן מן התורה שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית ואפילו רוצה להפקיר אותן בשעת לקיטה אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים כך שנו במכילתא (משפטים כ יא) ואכלו אביוני עמך (שמות כג יא) וכי מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים תלמוד לומר והשביעית תשמטנה ונטשתה מגיד שהוא פורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תקון עולם והגדר שגדרו חכמים שלא יפרצו פרצות בשדה ובכרם אבל לא שיהא הוא משמר שדהו ומכניס הפירות לעבור על דברי תורה ולא עוד אלא שגזרו שלא ליקח פירות מן המשומר ולא מן החשוד בכך זהו ששנינו (שביעית פ"ט מ"א) ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר ואמרו במסכת סוכה (סוכה ל״ט) שאין מוסרים דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות במה דברים אמורים בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור והטעם מפני שהלוקח מן המופקר כלומר דברים שדרך בני אדם להביאם מן ההפקר או שידוע שהביאם מן המקום המופקר בהיתר הוא לוקח ממנו אלא שאם ירבה לו בדמים יותר מסעודתו לבו ביום חוששין בעם הארץ שמא יעשה בהן סחורה אבל לוקח דברים שדרכן להשמר אפילו בכחצי איסר חוששין שמא שמרן ואסור ליקח ממנו הא בלוקח בפרוטה ופחות מכחצי איסר לא גזרו מפני שדרך בני אדם ללקטן בכל מקום ואפילו בשאר שני שבוע וזה שאמרו (יבמות קכב) גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזיקה הם לא אמר כלום לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו ופירש רש"י בשם הראשונים מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנה שביעית ואם היו מאמינים לו היה אסור ליקח ממנו בעיר שרובה ישראל שמא הוא אריס לישראל ומשמר לו שדהו או חוששין שמא משל ישראל לקט ומוכר או שהפירות של ישראל ומוכר על ידו או שמא אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית וגזרו עליו כישראל ומכל מקום לא אסרו חכמים פירות השדה המשומר לכל אדם אלא שלא יקחו אותם מן המשמר ולכך שנו בתורת כהנים (פרק א ג) ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותן במקצע ואין דורכין ענבים בגת אבל דורך בעריבה ופירושו מדלא כתיב ענבי הנזיר לא תבצור וכתיב נזירך לדרוש לא תבצור אותם כדרך נזיר שלך אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים לומר שלא ישמרם לעצמו אבל ילקוט אותם עם העניים כהפקר וינהוג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגין לדורכן בעריבה וקתני התם (שם ה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות בארץ אתה אוכל אבל אי אתה אוכל מן השמור מכאן אמרו (שביעית ד ב) שדה שנטייבה בית שמאי אומרין אין אוכלין פירותיה בשביעית ובית הלל אומרין אוכלין כלומר כיון שאמרה תורה שיהא השבות לנו לאכלה ולא השמור אמרו ב"ש שהפירות עצמן נאסרין וב"ה סוברין שאין הפירות נאסרין שלא בא הכתוב אלא לאסור לנו שלא נשמור ויהיו לנו הפירות מן השבות וכן הענין שאמרו שאין קוצצין התאנים במקצע ולא דורכין הענבים בגת גדר ואסמכתא מדבריהם כדי שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים וזה הענין השנוי כאן בברייתות הללו והוא דרך טוב ומחוור בסוגיות שבגמרא בבלית וירושלמית והחכם הבקי ישכיל וימצא:

Ramban on Leviticus 25:5

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה בעבור שאמר (ויקרא כ״ה:ד׳) שבת שבתון יהיה לארץ אמר שתהיה השביתה הנזכרת לכם לאכלה ותחיו בה כולכם אתה ועבדך והבהמה והחיה שתחיו כולכם מאשר תוציא הארץ מעצמה בשביתתה או שהשנה תקרא "שבת הארץ" כאשר יקרא היום שבת ה' ושבת סתם והטעם על תבואת השבת כי השבת לא תאכל:

«El descanso de la tierra será para vosotros como alimento». Puesto que anteriormente dijo: «Habrá un descanso completo para la tierra», ahora enseña que ese descanso será para vosotros como alimento. Todos viviréis de él: tú, tu siervo, el animal doméstico y el animal salvaje. Todos viviréis de aquello que la tierra produzca espontáneamente mientras descansa. También es posible que el propio año reciba el nombre de «descanso de la tierra», así como el día recibe el nombre de «Shabat de Hashem» o simplemente «Shabat». En ese caso, la expresión se refiere a la producción del año sabático, pues el año mismo no puede ser comido.

Ramban on Leviticus 25:6

ולבהמתך ולחיה אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן שמזונותיה עליך ומה תלמוד לומר ולבהמתך הקיש בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ז׳) מתורת כהנים (פרק א ח) והכילוי הזה לא פירש הרב מהו וענינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן והוא ביעור שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחויב לאבדם ולא מנו חכמים במשנה (סוף תמורה) פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם כענין בערתי הקדש מן הבית (דברים כו יג) וכן שנינו (שביעית פ"ט מ"ח) העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ופירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהם בהפקרם ורבי יהודה אסרן להם מדבריהם מפני חשד ורבי יוסי מתיר והלכה כדבריו ושנו בתוספתא (שביעית פ"ח ה"א-ה"ד) בראשונה היו שלוחי בית דין מחזרין על פתחי עירות כל מי שמביא פירות לתוך ידו היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מזון שלש סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ועודרים אותן ועושים אותם דבילה וכו' הגיע זמן זיתים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ומוסקין אותן ועוטנין אותן בבית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותם באוצר שבעיר הגיע זמן ענבים שלוחי ב"ד שוכרים פועלים ובוצרים אותם ודורכים אותם בגת וכונסים אותם בחביות ומכניסין אותם באוצר שבעיר ומחלק להן מהן בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ר' שמעון אומר עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו כל זה שנוי בתוספתא ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירם ועשו להם תקנות מדבריהם בראשונה היו בית דין עושין אוצר בכל עיר ועיר מתחילת יציאת הפירות היו נוטלין אותם מיד מביאיהן ומכניסין אותן לאוצר וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין כגון שבא זמן של (קציר) ועת הבציר הגיע ב"ד שוכרים פועלים ובוצרין ומוסקין ולוקטים כל אותו המין ודורכים ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים ונותנים לאוצר שלהן ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד ב"ד ולאכלן וכל זו התקנה והטורח של ב"ד מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה וכשאין אוצר בעיר ולא בית דין והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירם על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם וזו היא שביעית שאוסרת במינה במשהו (שביעית ז ז) לביעור כמו שמוזכר במסכת נדרים (נדרים נ״ח) מפני שיש לה היתר בביעור מביתו ומצאתי לשון רש"י שכתב במסכת פסחים (נב ד"ה משום) וזהו ביעורם שמפקירם במקום דריסת רגלי אדם ובהמה אולי חשב הרב שצריך שיהא מפקירם גם לחיה ולבהמה לקיים בהם ואכלו אביוני עמך (שמות כג יא) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך (כאן) והפליג ומכל מקום אינן נאסרין באכילה כלל וכבר שנו בתוספתא (שביעית פ"ז ה"ג) שביעור שביעית כביעור מעשר שני לא שיהא בהם חילוק באיסור אכילה והרב רבי משה (הל' שמיטה ויובל פ"ז ה"ג) והרבה מן החכמים סבורין שהביעור אוסר לגמרי וטעונין שריפה או מפזר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו כן כמו שנתבאר אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורין הם באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור (שביעית ז ז) שאין לה מתירין ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ואולי אפילו הביעור כולו חומר מדברי סופרים והברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הביעור אסמכתא מדרבנן ועל דרך זו תתפרש יפה משנת הכובש שלשה כבשים בחבית אחת וכו' (שביעית פ"ט מ"ה) וכן משנת שלש ארצות לשביעית (שם פ"ו מ"א) דקתני כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל עד כזיב לא נאכל ולא נעבד כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד הקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה והוזכר בירושלמי (שביעית סוף פ"ט) חד בר נש הוה חשיד על שמיטתא אמר לאתתיה אפקין חלתא אמרה ליה ההוא גברא חשיד על שמיטתא ואמרת אפקין חלתא אמר לה חלה דבר תורה שביעית מדרבן גמליאל וחביריו אותו ריקה היה חשוד לעכב פירות שביעית ולאכלן אחר הביעור ואמר שאיסור אכילת הטבל מן התורה והביעור ואיסור אכילת פירות שביעית אחר הביעור מן ר"ג וחביריו או שהביעור מן התורה ואיסור האכילה מדבריהם ולא היה חושש אלא שלא יאכל אסורי תורה וכיון שהזכירו חכמים דבריו נראה שהם אמת או שמא אותו רשע סבר כדברי רבי (שמעון) דאמר (מו"ק ב) בשתי שמיטות הכתוב מדבר ושביעית בזמן הזה דרבנן אע"פ שחלה דאורייתא:

Ramban on Leviticus 25:7

ביום הכיפורים ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחודש אם כן למה נאמר בעשור לחודש אלא תקיעת בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ט׳) והנה הרב מפני בקיאותו בתלמוד והכל לפניו כשולחן ערוך אינו חושש וסותם הברייתות והן מטעות לשאר בני אדם שידוע הוא וברור בגמרא (ר"ה כט) כי התקיעות כולן של ראש השנה ויום הכפורים ואפילו של רשות מותרות הן בשבת לפי שהיא חכמה ואינה מלאכה ותוקעין היו בדין תורה בשבת של ראש השנה ושל יום הכפורים בכל מקום וענין התקיעה בבית דין תקנת רבן יוחנן בן זכאי היא משחרב בית המקדש לפי שגזרו בה מפני שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והתיר לנו רבן יוחנן בן זכאי בבית דין בלבד ואין לזה עיקר בענין הכתוב כלל ומה שהזכירו (בת"כ פרשה ב ה) תקיעה בעשור דוחה שבת לומר שהיא נעשית בכל יום הכפורים כי הדחיה ביום הכפורים שחל להיות בשבת ושחל להיות בחול אחת היא שיום הכפורים כשבת לכל מלאכה בין להוצאה בין לכל המלאכות ומכל מקום רצה הרב ללמדנו שתקיעת שופר ביום הכפורים נעשית בכל מקום שפירוש "תעבירו שופר בכל ארצכם" ללמד שכל יחיד חייב לתקוע ואין התקיעה בבית דין בלבד כמו הספירה:

«En Yom Kipur». Rashi explica: «Como está escrito “en Yom Kipur”, ya sé que es el décimo día del mes. ¿Por qué se dice entonces “el décimo día del mes”? »Para enseñar que el toque del shofar durante el décimo día del mes desplaza el Shabat en todas vuestras tierras, mientras que el toque de Rosh Hashaná no desplaza el Shabat en todas vuestras tierras, sino únicamente ante el tribunal». Debido a su dominio del Talmud, que tenía delante de él como una mesa preparada, el maestro acostumbra citar las baraitot de manera abreviada sin preocuparse por que puedan confundir a otras personas. En el Talmud es conocido y evidente que todos los toques de shofar de Rosh Hashaná y Yom Kipur, incluso los voluntarios, están permitidos por la Torá durante Shabat. Tocar el shofar es una habilidad y no una labor prohibida. Según la ley de la Torá, se tocaba el shofar durante un Rosh Hashaná o Yom Kipur que coincidiera con Shabat en cualquier lugar. La restricción del toque al tribunal fue una disposición de Rabán Yojanán ben Zakái después de la destrucción del Templo. Los Sabios habían decretado que no se tocara debido a que todos están obligados a hacerlo, pero no todos son expertos. Podría suceder que una persona tomara el shofar en su mano, acudiera a un experto para aprender y lo transportara cuatro codos por el dominio público. Rabán Yojanán ben Zakái permitió tocarlo únicamente ante un tribunal. Esto no posee ninguna base directa en el asunto del versículo. Cuando Torat Cohanim dice que «el toque del décimo día desplaza el Shabat», significa que se realiza durante todo Yom Kipur. La misma regla se aplica cuando Yom Kipur coincide con un día ordinario o con Shabat, porque Yom Kipur posee la consideración de Shabat respecto a toda labor, tanto el transporte como las demás. En cualquier caso, Rashi quiso enseñarnos que el toque del shofar de Yom Kipur se realiza en todos los lugares. La expresión: «Haréis pasar el sonido del shofar por toda vuestra tierra» enseña que cada individuo está obligado a tocarlo. No se limita exclusivamente al tribunal, como ocurre con el acto de contar los años.

Ramban on Leviticus 25:8

יובל היא שנה זו נבדלת משאר השנים בנקיבת שם לבדה ומה שמה יובל שמה על שם תקיעת שופר לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:י׳) וכן דעת המפרשים מלשון במשך היובל (שמות יט יג) שופרות היובלים (יהושע וד) ואינו מחוור לי בעבור "תהיה לכם" כי מה טעם שיאמר בשנה "תקיעה היא תהיה לכם ושבתם" ואולי יאמר הכתוב "יובל היא" נקובה בשם הזה שקראתי לה ו"תהיה לכם" לכולכם ידועה בתקיעה שתתקעו בה להזכיר ענינה שתשובו בה איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו וכן "יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם" שתהיה לכם יובל שלא תזרעו ולא תקצרו כלומר ידועה בשם להיות בה ככה וכל זה איננו נכון בעיני כי פירוש "שופרות היובלים" קרני האלים וגם תרגום יונתן שופרא דקרן דכרא וכן בגמרא (ר"ה כו) מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא שכן בערבי קורין לדיכרא יובלא והשופר ביום הכפורים אין מיוחד להיותו מהאיל אבל כל השופרות כשרין בו ועל דעת משנתנו (שם כו) וכל התנאין מצותו בשל יעלים אם כן למה תקרא השנה שנת האיל ור"א אמר כי יובל כטעם שלוח ולפי דעתי לא קראו הכתוב יובל על התקיעה רק על הדרור כי לא הזכיר השם הזה בכתוב הראשון שאמר והעברת שופר תרועה אבל אמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו ואמר יובל היא שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו יובילוהו רגליו מרחוק לגור (ישעיהו כג ז) ונשתמשו בלשון הזה בענינים רבים יובל שי לה' צבאות (ישעיהו יח ז) ואמר ועל יובל ישלח שרשיו (ירמיהו יז ח) פלגים יבלי מים (ישעיהו ל כה) הם המעמקים ששם יובלו המים ונתנה הארץ יבולה (ויקרא כ״ו:ד׳) ואין יבול בגפנים (חבקוק ג יז) ענין הבאה גם כן כמו שיקרא תבואה וכן בארמית והולך מהרה (במדבר יז יא) תרגומו ואוביל בפריע ויהיה פירוש "יובל היא תהיה לכם" הבאה היא ותהיה כן לכולכם כי תבאו ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו וחזר ואמר "יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם" (ויקרא כ״ה:י״א) שתהיה לכם שנת החמשים שנה ליובל לא לדבר אחר ולא תזרעו ולא תקצרו אבל תהיה קדש ותשובו איש אל אחוזתו להיותה לכולכם יובל כשמה ועל דרך האמת "דרור" מלשון דור הולך ודור בא (קהלת א ד) וכן "יובל" שישוב אל היובל אשר שם שרשיו והיא תהיה לכם:

«Es yovel». Rashi explica: «Este año se distingue de los demás por recibir un nombre propio. ¿Cuál es su nombre? Yovel, debido al toque del shofar». Esta es también la opinión de los comentaristas, basada en expresiones como: «Cuando se prolongue el sonido del yovel»; y: «Los shofarot de los yovelim». Esta interpretación no me parece clara debido a la expresión «será para vosotros». ¿Qué sentido tendría decir respecto al año: «Será para vosotros un toque de shofar, y regresaréis»? Quizá el versículo signifique: «Es yovel», es decir, queda designado mediante este nombre que le he dado. «Será para vosotros», conocido por todos vosotros mediante el toque que realizaréis, para recordar su significado: que durante él cada persona regresará a su propiedad y a su familia. También: «Yovel es; el año cincuenta será para vosotros». Será conocido para vosotros como yovel, de modo que no sembréis ni cosechéis. Es decir, el nombre recordará públicamente la manera en que debe observarse. Pero tampoco considero correcta esta interpretación. La expresión «shofarot hayovelim» significa cuernos de carneros. Yonatán también lo tradujo: «shofarot de cuernos de carneros». El Talmud pregunta: «¿De dónde se demuestra que “yovel” significa carnero? Porque en árabe llaman “yubla” al carnero». Sin embargo, el shofar de Yom Kipur no necesita proceder específicamente de un carnero. Todos los shofarot son válidos. Según nuestra Mishná y todos los tanaítas, lo ideal es utilizar cuernos de cabras salvajes. ¿Por qué, entonces, el año recibiría el nombre de «año del carnero»? Rabí Avraham Ibn Ezra dijo que «yovel» significa liberación o envío. En mi opinión, la Escritura no llamó yovel al año por causa del toque, sino por causa de la libertad. No utilizó este nombre en el primer versículo, donde dice: «Harás pasar el sonido del shofar». Después dice: «Proclamaréis libertad en la tierra para todos sus habitantes». Todos serán libres para habitar donde deseen. Entonces dice: «Es yovel», porque durante él cada persona será conducida nuevamente a su posesión y a su familia. Sus propios pies la llevarán desde tierras lejanas. Este término se utiliza respecto a muchas clases de conducción: «Será llevado un presente a Hashem de los Ejércitos»; «Extenderá sus raíces junto a la corriente»; «Arroyos y corrientes de agua». Son los lugares profundos hacia los cuales son conducidas las aguas. También: «La tierra dará su producto»; y: «No habrá producto en las viñas». Todos expresan la idea de traer o producir, como la palabra «tevuá», cosecha traída. Lo mismo ocurre en arameo. «Ve rápidamente» se traduce: «Llévalo con rapidez». El significado de: «Yovel es; será para vosotros» sería: Es un año de conducción y retorno, y así será para todos vosotros, porque cada persona vendrá y regresará a su posesión y a su familia. Después vuelve a decir: «El año cincuenta será para vosotros yovel». El quincuagésimo año será para vosotros un año de retorno, y no estará destinado a otra cosa. No sembraréis ni cosecharéis, sino que será sagrado y cada persona regresará a su posesión. Será para todos vosotros un yovel conforme a su nombre. Según el camino de la verdad, «libertad» se relaciona con: «Una generación va y otra generación viene». También «yovel» significa que todo regresará al origen del cual proceden sus raíces. Y esto será para vosotros.

Ramban on Leviticus 25:9

מן השדה תאכלו על ידי השדה תאכלו מן הבית שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית כשם שנאמר בשביעית לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:י״ב) ואם כן לא יהיה הפסוק מחובר אבל יאמר לא תזרעו ולא תקצרו כי יובל היא קדש תהיה לכם ומן השדה תאכלו את תבואתה לא מן הבית ור"א אמר (אבן עזרא על ויקרא כ״ה:י״ב) מן השדה תאכלו ממה שתוציא השדה מעצמה תאכלו כולכם ככתוב בשנת השמיטה ולדעתי יאמר לא תקצרו ולא תבצרו בשנה הזאת כי יובל היא וקדש תהיה לכם מן השדה תביאו התבואה ותאכלו שתצאו השדה ללקוט ולאכול עם העניים והאביונים החיה והבהמה לא שיהיה לכם עת קציר ובציר ותאספו לכם אל הבית ואל האוצרות כתבואת שאר השנים ומה ששנו בתורת כהנים (פרק ג ה) מכאן אמרו הכובש שלשה כבשים בחבית אחת רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון ורבי יהושע אומר אף על האחרון רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית והלכה כדבריו רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור וכל זה מדרש מפני שלא אמר "מן השדה תביאו ותאכלו" וסמך האכילה בשדה שלא יאכלו אלא בו ויתכן שהוא סמך מדבריהם ולכך היה רבי יהושע מיקל בו ורבן גמליאל מיקל בטעמו וכבר כתבתי זה למעלה (רמב"ן על ויקרא כ״ה:ז׳) ואפשר לדברי רבן גמליאל שמצות הביעור מן התורה אבל הטעם כיון שנבלע מתחילה מבוער הוא:

«Del campo comeréis su producción». Rashi explica: «Mediante lo que exista en el campo podrás comer lo almacenado en la casa. »Cuando una especie se haya agotado para el animal salvaje en el campo, deberás eliminarla de tu casa, como se dijo respecto al séptimo año». Según esto, el versículo no estaría conectado con lo anterior. Diría: «No sembraréis ni cosecharéis, porque es yovel y será sagrado para vosotros. De lo que existe en el campo comeréis su producción, pero no de lo almacenado en la casa». Rabí Avraham Ibn Ezra explicó: «“Del campo comeréis”: todos comeréis aquello que el campo produzca espontáneamente, como está escrito respecto al año sabático». En mi opinión, dice: No cosecharéis ni vendimiaréis durante aquel año porque es yovel y será sagrado para vosotros. Traeréis la producción directamente desde el campo y la comeréis. Saldréis al campo para recoger y comer junto con los pobres, los necesitados, los animales salvajes y los domésticos. No habrá para vosotros una temporada privada de cosecha o vendimia durante la cual recojáis los productos en vuestra casa y en vuestros depósitos como durante los demás años. Torat Cohanim enseña: «De aquí dijeron respecto a quien conserva tres clases de encurtidos en una misma tinaja: »Rabí Eliézer dice que puede comerlos mientras la primera especie todavía existe en el campo. »Rabí Yehoshúa dice: incluso mientras exista la última. »Rabán Gamliel dice: cuando una especie se haya agotado en el campo, deberá eliminarse de la casa aquella misma especie. La halajá sigue su opinión. »Rabí Shimón dice: todas las verduras se consideran una única especie respecto al biur». Todo esto es una interpretación derivada de que la Escritura no dice: «Del campo traeréis y comeréis», sino que une directamente la alimentación con el campo, como si solo pudieran comer mientras la especie existiera allí. Es posible que constituya únicamente un apoyo rabínico. Por eso Rabí Yehoshúa fue más indulgente y Rabán Gamliel permitió seguir el sabor dominante. Ya escribí esto anteriormente. Según la opinión de Rabán Gamliel, también es posible que la mitzvá del biur sea de la Torá, pero cuando una especie quedó absorbida desde el principio en otra mezcla, ya se considera eliminada.

Ramban on Leviticus 25:10

אל תונו זו אונאת ממון "במספר שנים אחר היובל" פשוטו של מקרא על אופניו על האונאה בא להזהיר כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל ולפי השנים ימכור המוכר ויקנה הקונה שהרי סופו להחזיר לו בשנת היובל ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח ואם יש שנים מרובות ויאכל ממנה תבואות הרבה צריך לקנותה לפי הזמן וזהו שנאמר (כאן) "במספר שני תבואות ימכר לך" לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו ורבותינו דרשו (ערכין כט) מכאן שהמוכר שדהו אינו מותר לגאול פחות משתי שנים אפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים ואינו יוצא מפשוטו מספר שנים של תבואות ולא של שדפון ומעוט שנים שתים לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ט״ו) ובאמת שהוא הנכון בישוב המקרא אבל רבותינו אמרו (ב"מ נו) שאין אונאה לקרקעות שנאמר או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד והמקרא הזה כפי פשוטו ולפי מדרשו לדברי הרב בקרקעות הוא אבל על כרחנו נצטרך להטות מקראות מפשוטן ונאמר שיהיה כל פסוק עומד בעצמו יאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו ויחזור ויאמר במספר שנים אחר היובל תקנה מאתו התבואות וכמספר שני התבואות ימכרם לך כפי השנים תרבה ותמעיט כי על כל פנים תשיבנו לו ביובל וכל זה אזהרה ביובל שיזהרו בו לעולם וחזר ואמר (ויקרא כ״ה:י״ז) ולא תונו איש את עמיתו בדברים ואני חושב עוד סברא שודאי המאנה את חבירו לדעת עובר בלאו בין במטלטלים בין בקרקעות שבהן דיבר הכתוב אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל שהוא מזהיר שיקנו וימכרו לפי השנים ולא יונו איש את אחיו אבל רבותינו חדשו באונאה תשלומים בשתות המקח וביטול מקח ביותר משתות ומזה בלבד מעטו הקרקעות לפי שהאונאה בהם אפילו ביתר משתות מחילה כמו שהיא מחילה במטלטלים בפחות משתות אע"פ שהוא אסור להונות כן לדעת אבל אין דרך בני אדם לבטל ממכרם מפני אונאה מועטת כזו ודרשו חכמים מפני שאמר הכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו למדנו שיש באונאה דין מיוחד במטלטלים שאינו נוהג בקרקעות והוא חזרת הממון אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן ולכך אמר "וכי תמכרו ממכר" לשון רבים למוכר קרקעות ולמוכר מטלטלין "או קנה מיד עמיתך" היחיד מהם המוכר המטלטלין מיד ליד ואמר לכולן "אל תונו" וכיון שייחד והפריש המטלטלין ריבה בהן דין אונאה והיא בחזרת התשלומין וזה דבר נכון כפי המדרשים שקבלו רבותינו ברמזי התורה ואולי יהיה כל זה אסמכתא כי הלאו אזהרה בין בקרקע בין במטלטלין וחזרת הממון בידם קבלה במטלטלין ולא בקרקעות כמו שאמרו (ב"ק יד) דבר השוה לכל כסף כי השיעורים כולם בשתות ויתר על שתות כפי דעות בני אדם ולמה לא יוציאו הקרקעות מן הדין הזה והם הוציאו ממנו כלי בעל הבית ואמרו (ב"מ נא) לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו אונאה מפני שדרך בעלי בתים שלא ימכרו כלי תשמישן וגם יתכן לומר כי הכתוב יזהיר שידעו מספר השנים עד היובל ולפיהם ימכרו ויקנו ולא יונו בהם איש את אחיו להטעותו במספר או להטעותו במכירה שיחשוב בה שהיא לחלוטין ויטעהו בכך אבל ידעו שניהם ויודיעו זה לזה המספר כי המכירה היא במספר שנים עד היובל שגם בקרקעות יש אונאה בטועים במדה ובמנין ואפילו בפחות משתות וכל שכן במטלטלין:

«No os engañaréis». Se refiere al engaño económico. Rashi explica: «El sentido literal de “conforme al número de años después del yovel” es una advertencia contra el engaño. »Cuando vendas o compres un terreno, debes conocer cuántos años faltan hasta el yovel. »El vendedor deberá venderlo y el comprador adquirirlo conforme al número de años, porque finalmente será devuelto al propietario durante el yovel. »Si quedan pocos años y se vende por un precio elevado, el comprador ha sido engañado. »Si quedan muchos años y podrá consumir numerosas cosechas, deberá adquirirlo conforme al tiempo. »Este es el sentido de: “Conforme al número de años de cosechas te lo venderá”. »Debe vendértelo conforme al número de años productivos durante los cuales permanecerá en poder del comprador. »Nuestros Sabios interpretaron de aquí que quien vende su campo no puede redimirlo antes de dos años, aunque durante esos dos años haya tres cosechas. »Esto no se aparta del sentido literal: cuenta años de cosechas y no años de sequía. El número mínimo de años es dos». Esta es verdaderamente la interpretación correcta del versículo. Sin embargo, nuestros Sabios dijeron que las leyes de restitución por engaño no se aplican a los terrenos, pues está escrito: «O compra de la mano de tu compañero», es decir, una cosa que pasa de una mano a otra. El versículo, tanto según su sentido literal como según la interpretación de Rashi, habla de terrenos. Necesariamente tendremos que apartar los versículos de su aparente continuidad y considerar cada uno por separado. La Escritura diría: «Cuando vendáis algo a vuestro compañero o compréis de la mano de vuestro compañero» —una cosa que se transmite de mano en mano— «no os engañaréis mutuamente». Después vuelve a decir: «Conforme al número de años después del yovel adquirirás de él las cosechas, y conforme al número de años productivos te las venderá. »Según el gran número de años aumentarás el precio y según el pequeño número lo disminuirás, porque necesariamente devolverás el terreno durante el yovel». Todo esto constituye una advertencia de observar eternamente el yovel. Después vuelve a decir: «No engañaréis a vuestro compañero» mediante palabras. Considero además otra posibilidad: Quien engaña intencionadamente a su compañero transgrede ciertamente una prohibición, tanto respecto a bienes muebles como a terrenos. El versículo habla de ambos cuando dice: «No os engañaréis mutuamente. Conforme al número de años después del yovel…». Advierte que deben comprar y vender conforme a los años, sin engañarse. Nuestros Sabios innovaron leyes de restitución económica respecto al engaño: cuando la diferencia es de una sexta parte, se devuelve el exceso; cuando supera la sexta parte, se anula la compraventa. Únicamente de estas leyes excluyeron los terrenos. Respecto a ellos, incluso una diferencia superior a una sexta parte puede ser perdonada, así como respecto a los bienes muebles se perdona una diferencia inferior a una sexta parte. A pesar de ello, está prohibido engañar deliberadamente incluso por una cantidad semejante. Las personas no acostumbran anular una compraventa por un pequeño engaño. Los Sabios interpretaron que, como la Escritura dice: «Cuando vendáis una mercancía a vuestro compañero o compréis de la mano de vuestro compañero», una cosa que pasa de mano en mano, aprendemos que existe una ley particular de restitución por engaño respecto a los bienes muebles que no se aplica a los terrenos. Por eso dice: «Cuando vendáis una mercancía», en plural, comprendiendo tanto a quienes venden terrenos como a quienes venden bienes muebles. Después dice en singular: «O compra de la mano de tu compañero», refiriéndose específicamente a los bienes muebles transmitidos de mano en mano. A todos les dice: «No os engañaréis». Pero, como distinguió y separó los bienes muebles, añadió respecto a ellos una ley particular de engaño: la restitución económica. Esta es una interpretación correcta conforme a las enseñanzas recibidas por nuestros Sabios acerca de las alusiones de la Torá. También es posible que todo esto sea únicamente un apoyo textual. La prohibición se aplica tanto a terrenos como a bienes muebles. La restitución económica fue recibida mediante tradición respecto a los bienes muebles, pero no respecto a los terrenos. Nuestros Sabios dijeron: «Una cosa que posee el mismo valor que todo el dinero». Todas las medidas de una sexta parte o más dependen de la valoración habitual de las personas. ¿Por qué no habrían de excluir también los terrenos de estas medidas? De hecho, excluyeron los utensilios personales del propietario. Dijeron: «Esto solo se enseñó respecto a quien compra de un comerciante. Pero quien compra directamente del propietario no posee una reclamación por engaño, porque los propietarios no acostumbran vender sus utensilios personales». También es posible que la Escritura advierta que ambas partes conozcan el número de años restantes hasta el yovel y compren o vendan conforme a ellos. No deberán engañarse respecto a la cuenta ni presentar la compraventa como permanente cuando en realidad no lo es. Ambos deben conocer y comunicarse el número exacto, pues la venta solo abarca los años restantes hasta el yovel. También respecto a los terrenos existe engaño cuando se comete un error en la medida o el número, incluso si es inferior a una sexta parte. Con mayor razón se aplica esto a los bienes muebles.

Ramban on Leviticus 25:11

ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו יזהיר בחוקים מפני השמיטה והיובל הנזכרים לפי שהם מכלל החוקים והמשפטים מפני דין חזרת הממכרים והעבדים ביובל והאונאה ואמר "וישבתם על הארץ לבטח" שבעון שמיטה ויובל ישראל גולים (אבות ה:ט) וחזר ואמר (ויקרא כ״ה:י״ט) ונתנה הארץ פריה וגו' וישבתם לבטח עליה" שלא תצטרכו לצאת ממנה בשביעית לגור בארץ אחרת מפני חוסר לחם:

«Cumpliréis Mis estatutos y guardaréis Mis juicios». Advierte acerca de los estatutos debido a la shemitá y el yovel anteriormente mencionados, pues pertenecen a la categoría de los jukim. Menciona también los juicios debido a las leyes del regreso de las propiedades y los esclavos durante el yovel, así como la prohibición del engaño. Dice: «Habitaréis seguros en la tierra», porque Israel es exiliado por la transgresión de la shemitá y del yovel. Después vuelve a decir: «La tierra dará su fruto… y habitaréis seguros sobre ella». No necesitaréis abandonarla durante el séptimo año para residir temporalmente en otra tierra por falta de alimento.

Ramban on Leviticus 25:12

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית כמו מסורס וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל כי הדאגה להם בעבור השמינית כי כיון שתחילת שנת השמיטה והיובל מתשרי מפירות הששית יאכלו בשביעית כמנהג בכל השנים לאכול עד אחרי הקציר שהוא בחג השבועות וגם אחרי כן עד כלות מלאכת התבואות לזרות ולהבר ועל כן הנכון בפירוש "ועשת את התבואה לשלש השנים" בעבור שנת היובל שתעשה הששית לכל שנת השמיטה והיובל והשנה שאחרי היובל כי כולם ישן יאכלו והבטיח הכתוב כי תפחדו בשנה השביעית לאמר מה נאכל אני אצוה את ברכתי בשנה הששית שתעשה התבואה לשלש השנים הבאים אחריהם והיא תוספת ברכה כדי שתספיק גם בשמיטה והיובל ואמר "וזרעתם את השנה השמינית" לומר שתזרעו בשנה השמינית כמנהג הארץ ולא תמהרו לחרוש ולזרוע ולא לקצור כי עד בא תבואתה לבית בעת אוסף השנים בחג הסוכות תאכלו ישן ובתורת כהנים (פרק ד ו) לשלש השנים לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית דבר אחר לשלש השנים לשביעית וליובל ולמוצאי יובל:

«Si dijerais: “¿Qué comeremos durante el séptimo año?”». La expresión aparece con el orden invertido. Su sentido es: «Si durante el séptimo año dijerais: “¿Qué comeremos?”». Su preocupación se refiere en realidad al octavo año. Como el año de la shemitá y del yovel comienza en Tishréi, durante el séptimo año comerán los frutos del sexto, según la práctica habitual de todos los años. Podrán comerlos hasta después de la cosecha, que tiene lugar alrededor de Shavuot, e incluso después, mientras se completan las labores del grano, el aventado y la limpieza. Por eso, la interpretación correcta de: «Producirá una cosecha para tres años» se refiere al año del yovel. El sexto año producirá alimento para todo el año de la shemitá, todo el año del yovel y el año posterior al yovel. Durante todos ellos comerán producto antiguo. La Escritura promete: Cuando durante el séptimo año temáis y digáis: «¿Qué comeremos?», Yo ordenaré Mi bendición durante el sexto año, y la tierra producirá una cosecha suficiente para los tres años posteriores. Será una bendición adicional para que alcance tanto durante la shemitá como durante el yovel. Dice: «Sembraréis durante el octavo año», para enseñar que sembraréis durante el octavo año conforme a la práctica habitual de la tierra. No tendréis que apresuraros a arar, sembrar o cosechar. Hasta que la nueva cosecha llegue a vuestras casas durante la temporada de recolección, en Sucot, continuaréis comiendo producto antiguo. En Torat Cohanim se enseña: «“Para tres años”: el sexto, el séptimo y el año posterior al séptimo. »Otra interpretación: el séptimo, el yovel y el año posterior al yovel».

Ramban on Leviticus 25:13

והארץ לא תמכר לצמיתות ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהא לוקח כובשה לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:כ״ג) ואם כן למה יזהיר במכירה והראוי "לא תקנה לצמיתות" ואולי יאמר לא תמכר לכם לצמיתות וכן לא ימכרו ממכרת עבד (ויקרא כ״ה:מ״ב) אזהרה בלוקח שיוציאנו ביובל כפי פשוטו ויתכן שיהיה "לא תמכר לצמיתות" לאו במוכר שלא ימכרנה לחלוטין לומר הריני מוכרה לך לעולמים גם אחרי היובל ואע"פ שהיובל מפקיעה הזהיר הכתוב למוכר או לשניהם שלא יעשו ממכרם לצמיתות ואם אמרו כן יעברו בלאו הזה ולא יועיל להם כי תחזור ביובל וכך פירשו הרב רבי משה (הל' שמיטה ויובל פי"א ה"א) והטעם בזה כי בידוע בדעות בני אדם שאם יעשו ממכרם מתחילה כמספר שנים עד היובל יקל בעיניהם הענין ואם יקנה לחלוטין תקשה בעיניו החזרה מאד ויהיה כענין שאמרו (תמורה ד) מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני ולקי משום דעבר אהורמנא דמלכא והנכון בעיני שאין זה לאו ללקות עליו אבל הוא טעם יאמר הנהיגו ביניכם היובל ואל יקשה בעיניכם "כי לי הארץ" ואיני רוצה שתמכר לצמיתות כשאר הממכרים וזו היא כונתם בתורת כהנים (פרק ד ח) לצמיתות לחלוטין כי לי הארץ אל תרע עינך בה כי גרים ותושבים אתם אל תעשו עצמכם עיקר אתם עמדי דיו לעבד שיהא כרבו כשהיא שלי הרי היא שלכם וטעם "כי לי הארץ" על דרך האמת כמו ויקחו לי תרומה (שמות כה ב) וזהו שרמזו כאן דיו לעבד שיהא כרבו כי יהיה היובל נוהג בעולם והמשכיל יבין:

«La tierra no será vendida permanentemente». Rashi explica que la Escritura establece una prohibición para impedir que el comprador retenga el campo durante el yovel y se niegue a devolverlo a sus propietarios. Si esta fuera la intención, ¿por qué la advertencia se formula respecto a la venta? Habría sido más apropiado decir: «No la adquirirás permanentemente». Quizá «no será vendida permanentemente» significa: no será vendida permanentemente para vosotros. Asimismo: «No serán vendidos como se vende un esclavo» sería una advertencia al comprador para que lo libere durante el yovel. Esta es una posible interpretación literal. También es posible que «no será vendida permanentemente» sea una prohibición dirigida al vendedor. No debe venderla de manera absoluta diciendo: «Te la vendo para siempre, incluso después del yovel». Aunque el yovel anula automáticamente la venta, la Escritura prohíbe al vendedor —o a ambas partes— formular la transacción como una venta permanente. Si lo hacen, transgreden esta prohibición, aunque la condición no tendrá efecto y el terreno regresará durante el yovel. Así lo explicó Rabí Moshé. La razón es que, según la naturaleza humana, cuando las partes realizan inicialmente la venta por el número de años restantes hasta el yovel, su posterior devolución les resulta fácil. Pero si la compran como propiedad permanente, la devolución será muy difícil para el comprador. Es semejante a lo que dijeron: «Aquello que el Misericordioso ordenó no hacer, si alguien lo hace, su acto no tiene validez; sin embargo, recibe azotes porque transgredió la orden del Rey». En mi opinión, esta no es una prohibición por la cual se reciban azotes. Es la explicación y razón de la ley. La Escritura dice: Observad entre vosotros el yovel y que esto no os resulte difícil, «porque la tierra es Mía». No quiero que sea vendida permanentemente como las demás propiedades. Esta es la intención de Torat Cohanim: «“Permanentemente”: de manera absoluta. »“Porque la tierra es Mía”: no mires esto con malos ojos. »“Porque extranjeros y residentes sois junto a Mí”: no os consideréis los dueños principales. »Es suficiente para el siervo ser como su Amo. Cuando la tierra es Mía, es también vuestra». Según el camino de la verdad, «porque la tierra es Mía» posee el mismo sentido secreto que: «Tomarán para Mí una terumá». Esto es lo que insinuaron al decir: «Es suficiente para el siervo ser como su Amo». El yovel se aplicará al mundo. El entendido comprenderá.

Ramban on Leviticus 25:14

ובכל ארץ אחזתכם לרבות בתים ועבד עברי ודבר זה מפורש בקדושין בפרק ראשון (כא) ולפי פשוטו סמוך על פרשה של אחריו שהמוכר רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו ואין הלוקח יכול לעכב לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:כ״ד) ואינו נכון בעיני שיכלול בפרשת היובל ובכל ארץ אחוזתכם תתנו גאולה ויאמר בפרשה השניה כיצד כי ימוך אחיך וגו' והנכון בעיני שיאמר ובכל ארץ אחוזתכם הארץ אשר אני נותן לכם לאחוזה תתנו הגאולה הזאת של היובל ואמר "גאולה" כמו גאל ה' עבדו יעקב (ישעיהו מח כ) שהוציא עבדו מיד המחזיקים בו וכן וגאלתי אתכם בזרוע נטויה (שמות ו ו) אף זה תתנו גאולה לארץ שאני רוצה לגאול ארצי מיד המחזיקים בה שלא נתתיה אני להם בחלק אחוזתם והוצרך לומר כן בעבור שאמר כי לי הארץ (ויקרא כ״ה:כ״ג) והנה כל הארץ לו היא לפיכך חזר ופרש שינהוג היובל בארץ אחוזתנו בלבד לא בחוצה לארץ ואמר "ובכל" שהיא תנהג בכל אחוזתנו גם בעבר הירדן ובכל מקום האחוזה לא בארץ ה' אשר שם המקדש בלבד:

«En toda la tierra de vuestra posesión concederéis redención». Rashi explica: «Viene a incluir las casas y al esclavo hebreo. Este asunto está explicado en el primer capítulo del tratado Kidushín. »Según el sentido literal, se conecta con la sección siguiente: el vendedor puede redimir la propiedad después de dos años, ya sea personalmente o mediante un familiar, y el comprador no puede impedírselo». Esto no me parece correcto. El versículo concluye la sección del yovel: «En toda la tierra de vuestra posesión concederéis redención». Después, en la segunda sección, explica la manera de hacerlo: «Cuando tu hermano empobrezca…». Lo correcto, en mi opinión, es que dice: En toda la tierra de vuestra posesión —la tierra que Yo os entrego como heredad— aplicaréis esta redención del yovel. Utiliza la palabra «redención» como en: «Hashem ha redimido a Su siervo Yaakov», porque sacó a Su siervo de la mano de quienes lo retenían. También: «Os redimiré con brazo extendido». De igual manera, debéis conceder redención a la tierra. Yo deseo redimir Mi tierra de las manos de quienes la retienen, pues no se la entregué como parte de su propia heredad. Fue necesario decirlo debido a la expresión anterior: «Porque la tierra es Mía». Toda la tierra pertenece a Hashem. Por eso vuelve a explicar que el yovel se aplica únicamente en la tierra de nuestra posesión y no fuera de la tierra de Israel. Dice «en toda» para enseñar que se aplica en toda nuestra heredad, también al otro lado del Jordán y en cualquier lugar que forme parte de la posesión de Israel. No se limita exclusivamente a la tierra de Hashem en la que se encuentra el Santuario.

Ramban on Leviticus 25:15

ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה בעבור שממכר ביתו של אדם קשה בעיניו מאד ויבוש ממנו בעת שימכרנו רצתה התורה שיגאלנו בתוך השנה הראשונה ובעבור כי האדם לשדה נעבד וממנו יצא לחם למחיתו רצה שיצא השדה ביובל אבל הבית לאחר היאוש ששינה דירתו ועמד שנה בבית אחר לא יזיק לו כי לא תמעט מחיתו אם יחלט ובתי החצרים עשויים לשמירת השדות ולהיותם מושב לעובדי האדמה ועל כן דינם כשדה הארץ:

«Cuando un hombre venda una casa de residencia en una ciudad amurallada». La venta de la casa de una persona le resulta extremadamente dolorosa y se avergüenza al tener que venderla. Por eso la Torá quiso que pudiera redimirla durante el primer año. El ser humano depende del campo, pues de él procede el pan necesario para su sustento. Por eso la Torá quiso que el campo regresara durante el yovel. Pero respecto a la casa, después de que la persona perdió la esperanza de recuperarla, cambió de residencia y permaneció durante un año en otra casa, ya no le producirá un daño esencial que la venta quede confirmada. Su sustento no disminuirá por ello. Las casas situadas en aldeas sin muralla se utilizan para vigilar los campos y sirven de residencia a quienes trabajan la tierra. Por eso poseen la misma ley que los campos.

Ramban on Leviticus 25:16

ואשר יגאל מן הלוים הנראה בפשוטו של פסוק זה כי אמר (ויקרא כ״ה:ל״ב) גאלת עולם תהיה ללוים לגאול מיד ולגאול לעולם ולא פירש בהם אם יגאלו הקרובים ולא אם ינהג בהם יובל לפיכך חזר ואמר ואשר יגאל מן הלוים יהיה הגואל שיגאל הוא מעצמו או הלוי הקרוב אליו ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל מיד הקונה על דעת כן יגאל שיחשוב שני ממכרו והשיב את העודף לומר שהיובל נוהג בהם ותהיה גאולת הלוים כאשר אמר בישראל (ויקרא כ״ה:כ״ז) וחשב את שני ממכרו וגו' ורבותינו אמרו (ערכין לג) שהכתוב מדבר בלוי שקנה מלוי ולפי דבריהם נראה לי בפירוש הפסוק כי היה לפנים בישראל כשצריך אדם למכור שדהו שיבא הקודם בירושתו ויקנה אותה והוא הנקרא גאולה שנאמר (ירמיהו לב ז) קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות וכן מפורש שם בענין בועז (רות ד) ונראה בעיני שהיו דנים לו דין קדימה כאשר הנהיגו לנו רבותינו בדינא דבר מצרא והיו קונים מן הגואל הראשון בקנין סודר כמו שעשה בועז (שם שם ח) והנה יאמר הכתוב בכאן כי כאשר יגאל הלוי נחלת הלוי קרובו כלומר שיקנה אותה ממנו כדין הגאולה יצא הממכר ההוא ביובל לימד שיהא יובל נוהג בהם בגאולה כמכירה אחרת ולא היה צריך להזכיר הדין במכירה לבדה כי הם בכלל ישראל אלא שיפה כחם בגאולת עולם והדין הזה של גאולה גם בישראל הוא נוהג אבל הזכירו הכתוב בלוים שלא תאמר לא נתנו הערים אלא לשבט הלוי כולו ולכן יצאו מישראל אבל לא מלוי וכל שכן מגואל קרוב שאנחנו חייבנוהו לקנות ולכך אמר שאף הגאולה תצא ביובל ומן הלוי נלמד בישראל ואפשר גם כן שאין הלוים רשאין למכור בעריהם לישראל בשום מכר ולכן תקרא כל קנייתם גאולה:

«Aquello que sea redimido de los leviím». Según el sentido literal, el versículo había dicho: «Los leviím tendrán derecho de redención perpetua». Podrán redimir inmediatamente y durante cualquier tiempo. No había explicado si también los familiares podían redimir ni si el yovel se aplicaba a sus propiedades. Por eso vuelve y dice: «Aquello que sea redimido de los leviím». El redentor puede ser el propio leví o un familiar levita. La casa vendida y la ciudad de su posesión saldrán de manos del comprador durante el yovel. La redención se efectuará calculando los años transcurridos desde la venta y devolviendo la cantidad restante. Esto enseña que el yovel se aplica también a las propiedades de los leviím. Su redención será semejante a la mencionada respecto a Israel: «Calculará los años desde su venta…». Nuestros Sabios dijeron que el versículo habla de un leví que compró una propiedad de otro leví. Según sus palabras, me parece que el versículo debe explicarse de la siguiente manera: Antiguamente, cuando una persona de Israel necesitaba vender su campo, el familiar con prioridad hereditaria acudía y lo compraba. Este acto recibía el nombre de «redención», como está escrito: «Compra para ti mi campo que está en Anatot, porque te corresponde el derecho de redención para comprarlo». Esto aparece también expresamente en el asunto de Boaz. En mi opinión, se reconocía jurídicamente al familiar un derecho de prioridad, semejante al derecho de preferencia del vecino que nuestros Sabios establecieron. El primer redentor adquiría del vendedor mediante un acto de adquisición con un pañuelo, como hizo Boaz. El versículo dice aquí: Cuando un leví redima la heredad de otro leví, su familiar —es decir, cuando la compre de él mediante el derecho de redención—, aquella venta también terminará durante el yovel. Enseña que el yovel se aplica a una propiedad adquirida mediante redención del mismo modo que a cualquier otra venta. No era necesario mencionar expresamente la ley de una venta ordinaria, porque los leviím están incluidos entre Israel. Su única ventaja especial es el derecho de redención perpetua. Esta misma ley de redención mediante los familiares se aplica también a Israel. La Escritura la menciona respecto a los leviím para que no pensáramos: Las ciudades fueron entregadas a toda la tribu de Leví; por ello, si son vendidas a un israelita deben regresar, pero quizá no saldrían de manos de otro leví, y con mayor razón de un familiar redentor a quien obligamos o animamos a comprarlas. Por eso enseña que incluso una adquisición mediante redención termina durante el yovel. A partir de los leviím aprendemos la misma ley para Israel. También es posible que los leviím no tengan autorización para vender sus ciudades a un israelita mediante una venta ordinaria. Por eso toda adquisición de sus propiedades recibe el nombre de «redención».

Ramban on Leviticus 25:17

וטעם וחי אחיך עמך שיחיה עמך והיא מצות עשה להחיותו שממנה נצטוינו על פקוח נפש במצות עשה ומכאן אמרו (תו"כ פרשה ה ג) וחי אחיך עמך זו דרש בן פוטירי שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים אם שותה הוא מגיע לישוב ואם שניהם שותים שניהם מתים דרש בן פוטירי מוטב ישתו שניהם וימותו ולא יראה אחד במיתתו של חבירו עד שבא רבי עקיבא ולמד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך וחזר ואמר (ויקרא כ״ה:ל״ו) וחי אחיך עמך לחזק ולהזהיר ומדרשו (ב"מ סב) אהדר ליה רבית דליחיי עמך צוה בהחזרת רבית קצוצה כענין שאמר בגזל (ויקרא ה׳:כ״ג) והשיב את הגזילה אשר גזל ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא כ״ה:ל״ה) עשה "גר ותושב וחי עמך" הכל מן המצוה ידור ויתותב ויחי עמך אבל על דעת רבותינו בגמרא (ב"מ עא) והחזקת בו ובגר ותושב וחי כל אחד מהם עמך:

El sentido de «Tu hermano vivirá contigo» es que debes hacer posible que viva junto a ti. Es una mitzvá positiva mantenerlo con vida. De aquí se deriva el precepto positivo de salvar una vida. Torat Cohanim enseña: «“Tu hermano vivirá contigo”. Esta fue la interpretación de Ben Peturí: »Dos personas caminaban por el desierto y una de ellas poseía una jarra de agua. »Si bebe solamente el propietario, llegará a un lugar habitado. Si ambos beben, ambos morirán. »Ben Peturí enseñaba: es preferible que ambos beban y mueran, para que ninguno contemple la muerte de su compañero. »Hasta que llegó Rabí Akiva y enseñó: “Tu hermano vivirá contigo”: tu vida tiene prioridad sobre la vida de tu compañero». Después vuelve a decir: «Tu hermano vivirá contigo», para fortalecer la advertencia. Según la interpretación talmúdica: «Devuélvele el interés para que pueda vivir contigo». Ordena devolver el interés fijado ilícitamente, de manera semejante a lo dicho respecto al robo: «Devolverá aquello que robó». Onkelos unió las expresiones: «El extranjero y el residente vivirán contigo» como partes de una misma mitzvá: «Residira, se establecerá y vivirá contigo». Pero según nuestros Sabios en el Talmud, las palabras deben distribuirse: «Lo sostendrás», tanto si es «extranjero» como «residente», «y vivirá». Cada uno de ellos vivirá contigo.

Ramban on Leviticus 25:18

נשך ותרבית חד שויוה רבנן (ב"מ ס) ולעבור עליו בשני לאוין לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ל״ו) ולפי פשוטו נראה בעיני כי הנשך הוא שילונו מנה ליתן לו ברביתו חמשת שקלים בכל שנה ויקרא כן בעבור כי אחריתו כנחש ישך שמבצבץ ועולה התרבית הוא שילונו עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו רבית חמשה שקלים ואין בו רבית אחר הזמן ההוא כי זה איננו נושך שלא יעלה יותר מן הסך ההוא אבל הוא רבית ולכך אמר (ויקרא כ״ה:ל״ז) "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" כי המנהג להלוות את הכסף בנשך בכל שנה יתן כך והאוכל ילונו עד הקציר ואז יפרענו מגרנו בתוספת קצוב:

«Néshej y tarbit». Rashi explica: «Los Sabios los consideraron una sola cosa para que quien cobre interés transgreda dos prohibiciones». Según el sentido literal, me parece que «néshej», interés mordiente, consiste en prestar cien monedas bajo la condición de que el deudor entregue cada año cinco monedas adicionales. Recibe este nombre porque su final es semejante a la mordedura de una serpiente: comienza siendo pequeño, pero continúa aumentando. «Tarbit», incremento, consistiría en prestar hasta una fecha determinada, momento en el cual el deudor devolverá el capital y cinco monedas adicionales. Después de aquella fecha el interés no continuará aumentando. Esto no «muerde» progresivamente, porque no superará la cantidad fijada, aunque sigue siendo un incremento. Por eso dice: «No entregarás tu dinero mediante néshej y no entregarás tu alimento mediante incremento». La práctica habitual era prestar dinero mediante interés anual, de modo que cada año se añadiera una cantidad. Los alimentos, en cambio, se prestaban hasta la cosecha. Entonces el prestatario devolvía del producto de su granero la cantidad recibida junto con un incremento previamente fijado.

Ramban on Leviticus 25:19

וטעם כשכיר כתושב לא יהיה עמך בביתך כעבד אלא כשכיר שנה שהוא הנשכר לעבודת בני חורין ולא יכבידו עליו או כתושב שדרך התושבים הבאים לגור בארץ שיעבדו את בעל הבית אשר הם מתגוררים אתם לרצון להם כענין יעקב עם לבן שאמר (בראשית כט טו) הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכורתך ובתורת כהנים (פרק ז ג) כשכיר מה שכיר ביומו תתן שכרו (דברים כד טו) אף זה ביומו תתן שכרו כתושב מה תושב בטוב לו לא תוננו (שם כג יז) אף זה בטוב לו לא תוננו יהיה עמך עמך במאכל עמך במשתה עמך בכסות נקיה וכו':

«Como un trabajador contratado o como un residente estará contigo». No debe permanecer en tu casa como un esclavo. Será como un trabajador contratado por un año, empleado en labores propias de hombres libres, sobre quien no se imponen trabajos excesivamente pesados. También será como un residente extranjero. Quienes llegan a habitar temporalmente en una tierra acostumbran trabajar voluntariamente para el propietario de la casa junto a quien residen. Es semejante a Yaakov con Laván, quien le dijo: «¿Acaso porque eres mi hermano trabajarás para mí gratuitamente? Dime cuál será tu salario». En Torat Cohanim se enseña: «“Como un trabajador contratado”: así como respecto a un trabajador está escrito “en su día le entregarás su salario”, también a este deberás entregarle su salario en su día. »“Como un residente”: así como respecto al residente está escrito “habitará contigo en el lugar que prefiera; no lo oprimirás”, tampoco deberás oprimir a este. »“Estará contigo”: contigo en la comida, contigo en la bebida y contigo en el uso de vestimentas limpias…».

Ramban on Leviticus 25:20

משפחת גר זה גוי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה להיות לה שמש ולא לאלהות אלא לחטוב לה עצים ולשאוב לה מים לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:מ״ז) מתורת כהנים (פרק ח א) ואם כן יאמר "או לעקר ומשפחת גר" וקרא עבודת כוכבים "עקר" בעבור שאדם חייב לשרש אחריה ולעקרה ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא כ״ה:מ״ז) תרגם לארמאי והוא הנכון והזכיר הכתוב נמכר לגר התושב עמנו והנמכר לעקר משפחת הגר שהוא הגוי עצמו והוא מלשון עקר שרשוהי (דניאל ד יב) ואמר "משפחת גר" שהגר והתושב שהשיגה ידו עמנו הוא סבב באח שמך עמו שימכר לעקר משפחתו וצוה הכתוב שתהיה לו גאולה והיא מצות עשה לכל ישראל שנגאל אותו ואחר כך (ויקרא כ״ה:מ״ט) צוה בקרובים שהם קודמים וטעם המצוה ברור כדי שלא יטמע וילמד ממעשיהם כי בשאר הנמכרים הגאולה בקרובים רשות ולכך אמר כאן (ויקרא כ״ה:נ״ה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" לומר אע"פ שאין הגר תושב והעקר חייבין במצות היובל לא יקנו את עבדי להם לעבדים:

«La familia de un extranjero». Rashi explica, basándose en Torat Cohanim: «“La familia de un extranjero” se refiere a un gentil. »Cuando dice “a un ídolo”, se refiere a quien se vende al servicio de la propia idolatría, no para considerarla una divinidad, sino para servirle cortando madera y extrayendo agua». Según esto, la construcción sería: «O a un ídolo, perteneciente a la familia de un extranjero». La idolatría recibiría el nombre de «íqer», raíz, porque la persona está obligada a buscarla, arrancarla de raíz y destruirla. Onkelos tradujo: «A un arameo», es decir, a un gentil. Esta es la interpretación correcta. La Escritura menciona primero a quien se vende al extranjero residente que habita con nosotros. Después menciona a quien se vende «a un íqer de la familia del extranjero», es decir, al propio gentil perteneciente a la familia del residente. La palabra procede de una expresión como: «Arrancad el tronco con sus raíces». Dice «la familia del extranjero» porque el extranjero o residente que prosperó junto a nosotros hizo que tu hermano empobreciera a su lado y terminara vendiéndose al principal miembro gentil de su familia. La Escritura ordena que tenga redención. Esta es una mitzvá positiva impuesta a todo Israel: debemos redimirlo. Después ordena que los familiares sean los primeros en hacerlo. La razón de la mitzvá es evidente: impedir que se asimile y aprenda las prácticas de ellos. Respecto a los demás esclavos vendidos, la redención por parte de los familiares es voluntaria. Por eso dice aquí: «Porque los hijos de Israel son Mis siervos; ellos son Mis siervos». Aunque el extranjero residente y el gentil no estén sujetos a las mitzvot del yovel, no podrán adquirir a Mis siervos como esclavos permanentes.